אני חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי כמישהי שכותבים עליה. שירים, פוסטים, כל דבר.

אז למה אני פותחת את הפוסט בצורה כל-כך מרוכזת בעצמי? טוב, כי אחד הדברים היחידים שהתחלתי לעשות מגיל קטן (יחסית) ועד עכשיו אני עדיין עושה הוא לכתוב. לכתוב על רעיונות, על אנשים... כתבתי שירים, כתבתי קטעים קצרים, אני כותבת בלוג, אלה חוקי הפורמט, לא?

אולי פה הבעיה, שאני לא באמת רואה את עצמי כ"רעיון". כי גם כשכותבים על אנשים, כותבים על רעיונות. הכל מורכב מרעיונות, הכל התחיל מרעיונות. אז מה הבעיה שלי בכלל? אולי אלה תמיד נראו לי כמו דברים שעושים לאבירות, אבירים, נסיכים, נסיכות, בני אצולה... ואני לא אבירה. אני לא נסיכה. ולא רעיון ואם כן, אז אני לא יודעת עד כמה הוא מדהים. בכל פוסט מחדש, אני חותכת לעצמי את הלב ומדממת הכל החוצה. בגלל זה אני כותבת פעם במאה שנה, הוא צריך להתמלא מחדש. ובגלל זה גם קשה לי, לרוב, לחזור למה שכבר כתבתי. פעם זה היה הרבה פחות בריא אבל אני משתדלת שלא לרוקן את מה שאין, לתת לו לנוח. אז בינתיים, אני אמשיך לכתוב על עצמי ולהיות המשוררת של עצמי. אני אהיה האבירה האמיצה בראש שלי. עכשיו אני שוב אלך ואתן לזה קצת זמן, עד שהלב שלי יתמלא מחדש.

באהבה.