אני רק עכשיו מתחילה לעכל מה לאזעזל עברתי כי סוף סוף אני יכולה. זה מאחוריי.

וגם סוף סוף יש לי את המקום, עכשיו כשבתזמון מושלם קיבלתי אותו בחזרה.

אולי אם אני אכתוב את זה אני סוף סוף אוכל להמשיך באמת הלאה, כמו פתק שאני בוכה לתוכו ואז זורקת אותו למדורה ומה יכול לעשות עבודה יותר טובה מאוד פוסט מעורפל לאנשים שלעולם לא יקראו את זה גם ככה?

הדבר ההכי מרגיז אותי בעניין הזה של הסוף הטוב הזה שקיבלתי, הוא שעוד תקחי על זה קרדיט.

את בטח מאמינה בזה שאת לימדת אותי, שאת "שברת" אותי, כדי לבנות אותי מחדש וכל השקרים האלה שאנשים מספרים לעצמם כדי לא להתמודד עם העובדה שהם בנו את עצמם מחדש למרות ששברו אותם ולא בגלל. שטיפת המוח הזו שמכניסים לפעמים לראש כדי לתת קרדיט לאנשים חרא ולא לאור הגדול, לכוח העצום, שיש בפני מי שמתמודד עם זה.

וכאילו... את לא. את פשוט לא. ראשית לא לימדת אותי כמעט שום דבר נכון (כאילו, את בעיקר לימדת אותי לא לספר לך שום דבר אחרת זה איכשהו ימצא את עצמו ככלי נוסף בארגז כלים של האינטרסים שלך אבל זה לא שכר לימוד כמו שזה תופעת לוואי של האופי הגרוע שלך) ושנית לא באמת הצלחת לשבור אותי כי אני יותר מדי חכמולוגית בשביל זה. (מטרות לשנה הבאה: להחליף את המילה "חכמולוגית" ב"מתוחכמת" בלי להתכווץ).

לא, אמרו לי פה, בצד השני, להיות חיובית יותר. אני מתוחכמת, כן. לפעמים.

אולי אני קצת פגועה ויש לי קמט בפח אבל אני סוחבת מעולה. גם בעליות. מאחלת שיהיה לך טוב אבל רחוק מאנשים שאת יכולה לפגוע בהם. שזה... קצת לא משאיר לך הרבה אפשרויות...?

זהו. אני מקפלת את הפתק הזה וזורקת אותו ללהבות. נתראה אף פעם.