אני לא יודעת עוד כמה זמן זה ימשך עד הפעם הבאה שזה יתפוצץ, כל השיט הלא מטופל הזה.

ואני מנסה, באמת שאני מנסה ובכל פעם מחדש אני באמת בטוחה שזה מאחוריי וזה פשוט לא. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה שזה יהיה נטל שפשוט אצטרך לסחוב איתי. אני לא יודעת...

אגב, למה בכל פעם שאני חוזרת אחורה להסתכל עלי אני מרגישה שזה בן אדם אחר? כשאני מדברת על דברים שעשיתי או קרו לי זה מרגיש כמו בן אדם אחר, כשאני קוראת פוסטים שכתבתי פה זה מרגיש כאילו הם לא שלי, אני כאילו מרגישה ששום דבר הוא לא באמת שלי. וזה לא כי לא הייתי אותנטית, כי זה קורה גם כשאני מדברת על דברים שקרו לי, לא רק על דברים שאני עשיתי. תמיד צריך להזכיר לי את זה, שאני עשיתי את זה.

אני חולמת בהקיץ הרבה פחות ממה שהייתי חולמת בהקיץ פעם. אני באמת משתדלת להיות פה יותר.