May I ask where did MY best friend go?

ראיתי את הפוסט.

הפוסט שכתבת עליי, עם כל האכזבה והכעס, חוסר הסכמה עם המעשים שלי, והשיפוטיות.

שיפוטיות.

את אמרת שהערצת אותי פעם. שעמדתי מאחורי ההחלטות שלי, נזפתי על אנשים על ההתנהגות.

מתי הפסקתי לעמוד מאחוריהן? אני שלמה איתן, אין לי בעיה עם מי שאני, וכשדברים עוברים גבול,

את יודעת שאני אומרת את הדעה שלי, ואני מנסה לעזור לחברים ולעבור את זה, אי אפשר באמת

לשנות מישהו, אפשר רק להיות שם בשבילו ולנסות גרום לו להבין מה הוא לא עשה נכון.

את אומרת שכשאמרתי שהרגיש לי נכון זה היה חרטא.

אז כנראה שלא הקשבת ואת לא מכירה אותי עד כדי כך טוב, ההחלטה הזאת הייתה רגעית נכון, אבל

אני שלמה איתה לחלוטין, הייתי במצב וברגע ההוא, והלכתי עם הלב, כמו שאני תמיד עושה, ו.. היה

לי בסדר, את יודעת מה, היה לי טוב, אני לא מפחדת מסיכונים, אני הולכת עם מה שמרגיש לי.

את אומרת שאף אחד לא באמת שמח בשבילי.

חוץ ממך, גם אם מישהו לא היה שמח בשבילי, הוא היה שם בשבילי, ולא שפט אותי על זה בכזו חומרה

כמו שאת עשית. הרוב לא היה להם אכפת כי זו ההחלטה שלי, כמו שלך זה לא צריך להיות אכפת.

זה הגוף שלי, ההחלטות שלי, ויותר מכך, אני כבר לא קטינה, מילא אם הייתי עושה את זה בגיל 14,

שאני לא מבינה כלום מהחיים שלי, זה כבר משהו אחר.

את אומרת שיש אצלי שטף של נרקיסיזם.

לא, יש לי הערכה עצמית, בזכות ההערכה העצמית שלי, גם אם היא מוגזמת לפעמים, אנשים מכבדים אותי,

אנשים מעריכים אותי, אני לא מראה שום חסרונות, אנשים לא רואים אותן, אני מציגה את הטוב

ביותר שבי מכל הבחינות, ומה כל כך גרוע בזה? אנשים יתייחסו אלייך כמו שאת מתייחסת לעצמך.

את אומרת לי הלו יש עוד אנשים מסביבך.

וואו לך אין שום זכות להגיד לי שום דבר על להיות מרוכזת בעצמי.

לשפוט לשפוט לשפוט. זה מה שאת יודעת לעשות, כל היום את שופטת, כל מעשה את שופטת, אם זה

לא הולך בדרך שלך, את שופטת, אם זה לא לפי העקרונות שלך, זה לא בסדר.

מה שאני עושה לא בסדר? הדרך הקצת שונה שלי לא בסדר?

תגידי לי את, אם לא הייתי גוררת אותך במסגרת ה"התנהלות החדשה שלי" איתי באותו הערב, היית

פוגשת את ע'?

שאני מנסה להסביר לך מה עובר עליי, אם השיחה נמשכת הרבה מדי זמן בשבילך וזה מפסיק לעניין אותך,

את משנה נושא, אומרת שהבנת הבנת וממשיכה לדבר על משהו אחר, שאת מנסה לעזור, את מחפשת עוד סיבות לשפוט.

"כולכם" לא מבינים לאן נעלמתי, הילדה הבוגרת והאחראית, וזו שתהווה דוגמא אם תטעו.

את לא יודעת כלום על החיים שלי ועליי כנראה.

סבבה אני מבינה, החיים שלך לא היו דבש, ההורים התגרשו, חרא יחסים עם אמא.

המשפחה שלך כאן, בארץ, שלאמא ואבא אין זמן, הסבתא והסבא שלך יכולים לטפל בך, שני ההורים

שלך כאן, איתך, בשבילך, לצידך. אין לך אחים, את בת יחידה, את מקבלת את כל התשומת לב וההשקעה.

מאז שאני פיצפונת, הייתי אמא קטנה לאחותי, אמא לכל דבר, שמאכילה אותה, שמלבישה אותה,

שלוקחת אותה לבצפר ומחזירה אותה משם, שמרימה אותה מעל לפאקינג שלולית בדרך הביתה בחורף

כי הילדה שכחה מגפיים, שמכינה לה תה וסיר מרק רק בשבילה כי היא בכל זאת הצליחה להרטיב את

הרגליים והגרון הקטן שלה החליט לכאוב. הייתי צריכה לשמור עליה שהיא בקושי הייתה בת שנה שאמא הלכה

לנקות חדרי מדרגות שיהיה לנו מה לאכול, מה ללבוש.

תאמיני לי שאת לא יודעת שום דבר על בגרות, את לא יודעת מה זה להתבגר בגיל 4,

את לא יודעת איך זה להיות אחראי לחיים וחינוך של בן אדם אחר, איך זה לטפל בבן אדם אחר.

ואז הגיע התקופה של היסודי, חברים והכל, אף פעם לא הסתדרתי איתם כי הייתי הרבה יותר בוגרת,

הם לא אהבו אותי כי זה היה כמו לדבר עם ההורים שלהם.

חטיבה. התחילו כל מעשי השטויות, ואני כמו אמא טיפלתי בכולם, הלכתי קניתי לחברה בת ה12 שלי בדיקת

הריון כי היא הייתה מטומטמת ושכבה עם מישהו, הלכתי חיפשתי חברות שברחו מהבית.

פעם, חברה אחת נטשתי.. ל', את מכירה אותה, נבהלתי, אמרתי, וואו פאק, אני רק ילדה, לא נכנסת לזה אפילו.

ותראי איפה היא עכשיו. מה זה לימד אותי?

אני תמיד אהיה אמא לחברים שלי.

תמיד טיפלתי בכולם, תמיד אני הבוגרת, תמיד אני האחראית, אני אני אני. בלי הזדמנות לתת לי לחיות.

אז מה לעשות שכשראיתי שאתם מסתדרים לבד כבר, ילדים גדולים, מספיק אחראים למעשים שלכם,

אמרתי די, גם לי צריך לאפשר להיות ילדה כי בצבא זה הסוף, אחרי זה אני לא אוכל לעשות את זה.

את כל זה לא ידעת, נכון?

כי את לא מקשיבה. את שופטת.

אני עדיין כמו אמא לא' ומ', למ' שלי עדיין, לש' ולה' וגם לך לפעמים.

אני לא רוצה להסיר את האחריות ממני, לאלא, את חושבת שאני לא דואגת כבר לא'?

ועוד איך כן, לאט לאט אני עושה איתה התקדמות, היא מתקדמת, באמת שכן, קשה לה, אבל היא רוצה,

והיא עושה את זה, ואם לא היית כל כך שופטת אותה, היית רואה את זה.

את מרימה ידיים בקלות, ניסיון ראשון, ניסיון שני,  בשלישי את כבר תעופי על הבנאדם, וזהו, שיסתדר לבד.

אני יכולה להגיד לך שבחיים לא תגיעי לרמת ההבנה, הקשבה והאחריות שיש עליי.

כי את לא תקשיבי, את רק תגידי אם זה בסדר או לא, ואם זה לא, וואו, שהבנאדם הזה לא ידבר איתך אפילו.

את יודעת, מצד שני, עם העובדה שאת בחורה שכל כך שופטת, אני לא מבינה איך את עדיין חברה של ג'

ומגדירה אותו כהחבר הכי טוב שלך. היה אז שאמרתי לך מה הוא אמר לי עלייך, כנראה שהוא מרח אותך

ואמר שאני מנסה לסכסך. בפעם השניה ששמעתי את זה מעוד מישהו, השבוע, כבר לא באתי אלייך,

שמרתי את זה לעצמי, כי את תשפטי ותחשבי שאני מנסה לסכסך כי אני לא אוהבת אותו, וחוץ מזה שאת

כבר לא מקשיבה לי כי מחקת אותי מהרשימה של האנשים שאת "מכבדת".

על מה מתבסס הכבוד שלך?

בואי נחזור רגע לדרמה, אני זאת שהרמתי אותה?

עם כל הכבוד וכמה שאני אוהבת את א' הדרמה הייתה באשמתה! ואת יודעת את זה, וכנראה מעדיפה

להפיל אותה עליי כי אני אהיה הרבה יותר חזקה ואקבל את זה מאשר היא, שכבר נשברה בגללך אחרי

ששפטת ודרך עליה כל כך חזק וכל כך הרבה.

יום אחרי את אומרת שקרה מה שקרה ברחוב?

את יודעת שהיה הפרש של שבועיים.

פה אנחנו מגיעים להשוואתך אותי אל א'.

אולי, אולי אני מתחילה להתנהג כמו א', אבל עם כל הכבוד, יש לי פחות בעיות בכללי,

ואני כן עושה את זה עם הראש על הכתפיים, נכון, פעם, פעמיים זה לא היה מכובד בגלל שזה קרה בפומבי,

לא הייתי עם אף אחד במקביל, ההפרש בין בחור לבחור הוא שבוע שבועיים וגם איזו הגזמה כולה היה איזה

שלושה ארבעה, בחיים לא בגדתי, מחיים לא שברתי לאף אחד את הלב, לא בכוונה.

אז על מה את שופטת אותי בדיוק?

את לא מבינה אפילו כמה שאני אוהבת אותך, את כמו אחותי, אפילו מעבר, את החברה הכי טובה שלי,

וככה את מדברת עליי?

אני מבינה שעכשיו שאם יקרה לי משהו, ואני אצטרך עזרה אני צריכה לפנות לאלוהים?

כי איך שאת מתייחסת אליי זה "בעיה שלך, תסתדרי"

את אמורה להיות שם בשבילי, לעמוד מאחורי, איתי וההחלטות שלי, לתמוך ולהקשיב, ואת לא מקשיבה,

את מסרבת להקשיב ולהבין, גם כשאת עושה את זה ברגע שעברתי את הLimit של המילים שלי, כבר לא אכפת לך.

את רק אוהבת לשפוט.

יכול להיות זה בא מהעובדה שאת מאוד שיפוטית וקשוחה עם עצמך, ואת באה בגישה שכולם צריכים

להיות ככה עם עצמם ומרגישה לעשות בשבילם את העבודה, ולשפוט, אני לא יודעת מאיפה זה בא,

זה יכול לבוא גם מהתסכול שלך עם עצמך.

את אומרת פחות או יותר שאני חיה בסרט שכל דבר עם דופק מתחיל איתי.

כשתעברי את גל הבנים שהתחילו לדבר איתי, שלכולם כוונה אחת, שכל המקרים האלה יגרמו לתמימות

להעלם ולהיות פרנואידית, שהם רוצים רק דבר אחד, אז דברי איתי, את יודעת מתי פעם אחרונה מישהו

התחיל לדבר איתי בכוונה להיות ידיד שלי?

כיתה ט' אולי.

ואם כבר נפתחנו יש דבר שאני קצת כועסת עלייך, אבל הבלגתי, כי ככה חברות צריכות להתנהג..

במקרה עם י', לא גיליתי את מה שהוא אמר עליי לא2' ממנה או ממנו. הייתה חברה שהרגישה מספיק

נאמנה להגיד לי את מה שהוא אמר. ואני יודעת שידעת את זה, ולא מצאת לנכון וטענת שזה לא

מתפקידך להגיד לי את זה?!

אם זו היית את במקומי, היית מתעצבנת על זה, ומה פתאום החלטת להיות נאמנה לילד שאת

בקושי מכירה מאשר ל"חברה הכי טובה" שלך שאת קוראת לי?

ובסופו של דבר, מי צדק לגביו? את וא2' או אני?

ותראי לי עוד בנאדם שטעיתי לגביו. אחד, באמת, רק אחד!

יש דברים שאני טועה לגביהם, לא באנשים. אבל אני מתחילה לחשוב שגם לגבייך באיזשהו מקום.

את הבנאדם שבחיים לא שיקרתי לו, את הבנאדם שסמכתי עליו בעיניים עצומות, ואני כל כך אוהבת אותך...

ואם את אוהבת אותי, את הבנאדם שאני, למה את שופטת? מה משנים המעשים שלי את היחס שלי אלייך?

את צריכה ללמוד להפריד, להפסיק לשפוט ככה.

אל תהרסי את זה, זה סתם.. פשוט סתם.

בבקשה תתעלי על עצמך, ותביני, החיים שלי לא דבש, ומותר גם לאמא להירגע קצת, כי אין זמן, יש חצי שנה, וגם אולי.

התחלתי בכעס, אבל המשכתי ואני מסיימת בתסכול כבר.

אוהבת אותך כל כך, מקווה שתיקחי את הפוסט בצורה שהתכוונתי אליה כי חשוב לי שתדעי את כל זה.

כי אם להגיד פנים מול פנים, הסיכוי שתנפנפי את זה, הרבה יותר גדול.

לא כי את רעה, חרא חברה או לא יודעת מה.

כי ככה את.

ואני מקבלת אותך, וכנראה מהיחידים שלא נפגעו ממך.

אישתך עוד לא להרבה זמן [יש לנו ע' בדרך], ואלוהים רק יודע איך תגיבי.

Jessica Hermeir.