לפעמים פשוט בא לי לצעוק לאנשים בפרצוף "אני כאן!". אני מרגישה שהבדידות מגיעה מכל הצדדים וכשאני אמרתי את זה היא אמרה בזלזול "יש סביבך כל כך הרבה אנשים, איך יכול להיות שאת מרגישה לבד?". אז הנה התשובה - לא משנה כמה אנשים יש סביבי, אני לא מרגישה מספיק שייכת. תמיד התחושה הזאת של אנחנו-חברים-אבל-את-לא-מספיק-חשובה. לכולן יש את החברה הטובה הזאת שאפשר לספר לה הכל ולי? מה עם מ' "הקטנה והמסכנה שבהפסקות יושבת לבד עם האוזניות"? הייתה לי חברה כזאת. וכל כך אהבתי אותה, היא הייתה כמו אחות בשבילי. סיפרנו אחת לשנייה הכל והיינו פשוט חיות יחד. אז מה קרה? כנראה שנמאס לה ממני... אני לא יודעת! כל פעם שאני שואלת אותה מה קרה היא אומרת ש"אנחנו יותר מידי דומות". כן בטח. בלי שום קשר שזה מעליב, זה פשוט לא אמין. אני כל כך מיואשת ומדוכדכת בגללה ואני אפילו לא יודעת למה.
ועכשיו בקיץ, כשכולם יוצאים ומבלים ביחד, אני מרגישה בודדה מתמיד.
מחכה שמישהו יציל אתי מהבדידות הזאת.
מ'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
