אחד הדברים היותר קשים שיכולים לקרות לי זה להיפרד ממישהו. אתמול היה היום האחרון של המחנה קיץ שלי וואו, כזה שילוב של רגשות לא הרגשתי מעולם! שמחה, עצב, כאב, תסכול, עצבים (!), אושר, גאווה. אני כל כך גאה בעצמי על מה שעברתי השנה ובכלל במחנה הזה. בניתי דברים שבחיים לא חשבתי לכיוון שלהם בכלל, הדרכתי חניכי ד'! פשוט הרגשה מדהימה!!!
בתוך כל האושר הזה תמיד היה בי מין קול קטן כזה שאמר "אל תשמחי יותר מידי. עוד שנייה הכל נגמר ולא יחזור עוד." ולאורך כל המחנה פשוט השתקתי אותו ונתתי לעצמי ליהנות מכל דקה. לקראת הימים האחרונים פשוט התפרקתי. בכיתי על זה שאני עוזבת את החניכים, על המדריכים שלי שאחד מהם עוזב לחו"ל והשני מתגייס (והוא בכלל גר בירושלים אז לראות בשבט הקטן שלי נראה לא הגיוני בעליל), אפילו על המבנה שבניתי הרגשתי צביטה! אבל מה שבאמת הרג אותי הייתה העובדה שהגדוד שלי הולך להתערבב עכשיו בעוד 3 שכבות ואנחנו הולכים לבלות איתם את שלוש השנים הבאות. לפעמים המהלך המחנה הרגשתי שאנחנו פשוט מתפרקים, כל אחד מהגדוד מצא את הקבוצה שלו בשכבות הבוגרות ואני ועוד כמה פשוט הרגשנו שנשארנו מאחורה, נאחזים בזיכרון האחרון מהגדוד. קשה לי להיפרד מהווי הגדודי הזה, היציאות שהיו רק שלנו, הזיכרונות שעכשיו נצטרך לחלוק עם אנשים שלי הם זרים לחלוטין.
אני באמת ובתמים אתגעגע לבדיחות הפנימיות, לצחוקים ואפילו לריבים.
פרידה זה דבר קשה אבל צריך להתמודד איתו כי בהמשך החיים זה יקרה לי עוד הרבה.
אין לי מושג למה כתבתי את הפוסט הזה... כנראה שהייתי צריכה להוציא את ההרגשה הזאת ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
