|
| 2/2013
אידאל הקיטש
אהבה זה ללוזרים. ליאת רוטנר אמרה את זה (בסוף של "מבצע מלכה") ואני, בתור קוראת נמרצת שלה, מסכימה.
אז שלא תבינו אותי לא נכון - בתכל'ס אני בעד אהבה, כל עוד היא שקועה עמוק בתוך תהום הטלנובלות הדביקות (עדיף בספרדית.) אני גם בעד כל סוג של אהבה שעובר את גיל 18. באמת. בלי אהבה אין ילדים ובלי ילדים אין עולם וכו'. אבל אני באמת לא סובלת את מה שאחרים קוראים לו, בטעות, "אהבה", של חטיבת ביניים. אין דבר יותר גרוע.
אני אומרת את זה כבר בערך שנתיים, מאז יולי של כיתה ז'. כל כיתה ז' הייתי מאוהבת באיזה דביל שלא נראה לי שבאותו הזמן ידע את השם שלי, (עכשיו אנחנו אחלה ידידים) וזה היה כל כך מתסכל עד שבקיץ החלטתי שאהבה זה ללוזרים. ומאז- כלום. אני בספק אם אני זוכרת בכלל איך מתאהבים.
אני מסוג האנשים שתלויים במשהו באופן תמידי, אבל לאו דווקא אהבה. ברגע שהפסקתי להיות מאוהבת תקפו אותי ה"התמכרויות הכרוניות" שלי, הצורך להיות מכורה למשהו, איזו סדרה, כל הזמן. כשאתאהב זה יפסיק, מאה אחוז.
חוץ מלא לאהוב את האהבה של חטיבת ביניים אני עוד יותר שונאת את המתמזמזים הדביקים של החטיבה. נראה לי מוקדם מדי ומטריד מדי. בכיתה ז' אצלנו היו מתנשקים במסדרון בשביל הדאווינים (במחשבה שניה גם עכשיו מתנשקים במסדרון אז לא משנה). אני אדם מתוסבך, אני יודעת. אולי זאת קנאה, אבל לא נראה לי. אולי זה אידאל הקיטש שלי, החבר המושלם בכיתה י"א. בטח גם בי"א אני אחשוב שזה מוקדם מדי.
אז אהבה זה ללוזרים, לכל אלה שמרגישים שהם כבר לא מקובלים אז הם מוצאים מישהי או מישהו להתנשק איתו במסדרון. יום האהבה, אעלק.
הצהרות אהבה יפות רק בספרדית. !te amo
| |
|  כינוי:
tamarna בת: 27 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
