זהו. זה עוד שניה קורה.

אני. מורה. למתמטיקה.

אני רואה עד פה את העיוות בפנים שלכם.

לא, עדיין לא גידלתי עיניים בגב.

זה מוזר;

תמיד כשמתחילים שנה במקום חדש,

האנשים לפחות נמצאים בטווח הגיל שלך.

ובסדר, גם בתואר הייתי הכי קטנה,

 אבל זה קצת שונה כשנכנסים למערכת

שבה לכולם יש פזם של 15-20 שנה..

וכולם מורים.

השאננות של כולם מדהימה אותי.

התקבלתי לעבודה לפני שבוע וחצי.

יום לפני תחילת הלימודים אפילו לא יודעים איזה ספר מלמדים.

יש לי מלא שאלות וככל שאני שואלת יותר- הן מגיעות בהמוניהן.

וכל ההמלצות הסותרות האלו...

תהיי קשוחה; לא! אם תפתחי במלחמה הם ינצחו;

תהיי נחמדה, שיאהבו את השיעורים שלך;

אל תחייכי אפילו פעם אחת! זה סימן לחולשה;

מהפתאום נחמדה?! לא תצליחי ללמד חמש דקות;

תתחילי מנושא קל, שלא יבהלו;

תתחילי מחומר חדש, שיבינו שפה זה לא צחוק;

תספרי על עצמך, תגדירי חוקים על היום הראשון;

בשיעור הראשון לא לומדים;

בשיעור הראשון לומדים! ותתני שיעורי בית;

 ועוד ועוד ועוד...

 
היום היערכות היה ממש מלחיץ.

היו שם יותר ממאה מורים(!!),

וכל היום ירד עלי גשם של נהלים.

השגחתי על מבחני מעבר ומבחנים ממיינים,

ואחד הילדים שאל אותי-

אה, סליחה? את מורה למתמטיקה?

מבחוץ הנהנתי וחייכתי,

נגשתי אליו והסברתי לו.

מבפנים קפאתי המומה. זה קורה.

אני. מורה. למתמטיקה. 

ויש בי ים של רצון טוב,

ומשחקים ושיעורים מגניבים וחידות,

אבל ברור לי שאני הולכת להיות מורה למתמטיקה-

המורה שכולם אוהבים לשנוא...

אמאל׳ה.