צעדיו השלווים מלווים אותה במבט.

ציוני זמן בדרך מקבלים משמעות

אל מול כל הכחול הזה.

ההתחייכות המודעת של שניהם

כשהוא מקניט, ובו זמנית

מכיר ויודע כיצד תגיב היא,

יוצרת מן תחושה של משהו עמוק יותר,

כמו היתה אהבתם בת שנים אין ספור,

כמו חלקי פאזל בהתאמה מדויקת,

כמו נועד זה המקום לקיומם

בטבעיות אבסורדית.

הם כמעט שוכחים לאכול.

ואלו הם, בעצם;

כמעט

שוכחים

חתיכות גשמיות

מבלי משים,

מבודדים רגש

ושוקעים לתוך בבואתו

המשתקפת בעיניים אחרות.

מבוכה רגעית מתוקה בוראת קסם.

כל כך מעט,

כל כך הרבה.

פעמים קורה,

שהריכוז המהמם בעיניים שלו מפתיע,

והיא בוחרת להניח לו לחשוב את הרגע

אוחזת בסקרנות עיקשת

ומתירה לעצמה לתלות בו מבט מצועף.

כמו כוריאוגראפיה מתואמת,

כשהוא אבירי היא מעפעפת

כשהיא נשברת, הוא משענת

ולפעמים הם ילדים

וזה כל עולמם.