יום שישי.

התעוררתי מוקדם.

בעוד חמישה חודשים,

החתונה שלנו.

קמתי, הלכתי לנטול ידיים.

ראיתי את אבא נשען על השיש,

קפוא.

אמא ישבה במטבח,

קפואה גם היא,

שפופרת טלפון ביד שלה.

שמעתי שמישהו שם

צועק,

בטלפון.

העיניים של אמא נפערו.

אני חושבת שהיא אמרה

שעושים לו החייאה.

-

אחרי זה,

אני לא ממש זוכרת מה היה.

רק שחשבתי כל הזמן,

הוא רצה להיות בחתונה.

-

מספרים עליו

שהתייתם בגיל חמש,

שהיה סוחר בארץ זרה.

שידע להקשיב לאדמה,

וידע מתי מתקרבות שיירות.

היה לו חלום,

להגיע לארץ ישראל,

לגור בירושלים עד סוף ימיו.

והוא הגשים אותו.

-

והוא היה צדיק, סבא שלי.

הלך לבית כנסת,

גם כשבקושי יכל לעמוד.

היה איש חזק.

הטיפולים שעבר...

אומרים שאף אחד לא מחזיק יותר מחמש- שש שנים.

והוא החזיק שתיים עשרה.

אבל רציתי שיהיה בחתונה...

-

הוא ראה אותך,

אני חושבת לפני חודש.

חודשיים אולי.

"זה החתן של פרלין";

והוא חייך.

האיש הזה החזק,

שלא יכול היה לעמוד עוד,

שחייך פעמים כל כך ספורות,

חייך אליך.

הרגשתי את הדמעות מציפות.

סבא נתן לנו את ברכתו.

יהי זכרו ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה.