בבואות שלי מפעם מעבירות

צמרמורת קפואה במורד גבי.

דמויות נפרדות

בוחרות לחיות

את מה שברחתי ממנו.

ניסיונות להגן מועדים לכשלון;

כוונות טובות בתור מרצפת..

גם אני נופלת לשם, לפעמים.

פוטנציאל לכאב מותיר

אפשרויות בחירה.

על טעויות חוזרים לבד, ולהיפך:

את הדרך להפי אנד כל אחד סולל לעצמו.

ואתם ילדים גדולים, רבותיי..

ילדים גדולים.

כשאביב מטפטף על החלון שלי,

אני מזעיקה את הפוך לעזרה

ומתעטפת בפינת החדר.

זהו יום יפהפה,

אבל כשחושבים על זה פוטנציאלית,

אני לא בנויה לאכזבות.

***

פחד גבהים, במהות,

שייך לאנשים

שבמקום להנות מהנוף

רותמים את דמיונם

לתחזית אפרורית

על התחושה הכואבת

שתגיע במקרה שיפלו

את כל הגובה הזה.

***

הרעידות הבלתי פוסקות שמבקרות אותי תכופות

אינן אשמתם של רעמים מזדמנים.

ברוך ה', עוד לא נתקלתי בכאלה.

אוף.

סליחה...