מחר טקס סיום, ואני לא יכולה שלא להתרגש..
למרות שכל התפקיד שלי מסתכם בלרקוד דקה וחצי בשורה האחרונה,
אני מרגישה כאילו זאת הופעת חיי ^^'
תמיד הייתי כזאת~ מיתרגשת מכל שטות, מקווה לקבל תפקיד בהצגה, מתפללת שבמקרה אור הזרקורים יפול עלי ואני יבצע את הריקוד המושלם.. אזכה למחיאות כפיים סוערות וזר פרחים ענקי *-*
זה מחזיר אותי לשלוש השנים שהייתי בחוג בלט. הייתי בת 5 עד 8 כשרקדתי, והייתי פשוט כוכבת.
תמיד הייתי מקבלת קטעי סולו בריקוד, אני הייתי זאת שעושה את השפגט המושלם, הילדה הכי רזה וגמישה בחוג.. אני לא חושבת שאי פעם אשכח את ההופעות שלי. זה היה מדהים.
ההיתרגשות ותחושת ההישגיות הייתה פשוט אדירה.
אני זוכרת איך ישבנו מאחורי הקלעים, חיכינו שיבוא תורינו לעלות להופיע.
העברנו את הזמן במשחק "קוא-קוא".
זוכרת את אמא שלי שמנסה להכריח אותי ללבוש את הגרביונים המקושטים יותר,
לאסוף את השיער עם הסיכה הנוצצת יותר, ולמרוח אודם בוהק על שפתי.
אני גם זוכרת איך בעטתי בה כי לא הסכמתי לעשות אף אחד מהדברים הללו.. [;
עכשיו הייתי מסכימה. עכשיו אני כ'כ רוצה את זה.. רוצה לחזור להיות הנסיכה בנעלי הבלט הורודות.
אני רוצה לחזור לרקוד. אבל עכשיו זה מאוחר מידי.. \:
לעולם אל תוותרו על החלום שלכם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
