בערך חרא טהור

היא מולי כבר לא 100% .

"בר... את יודעת... את מוזרה" 

ככה בלי קשר לחיים. אני בדיוק מרימה אליה מבט ממשיכה להתעסק בלי לראות בלהכין קססה לבאנג. 

"מה?" 

"כן... נזכרתי בכל המשפטים המוזרים שאת אומרת ביחס לציטואציות. והגעתי למסקנה... את מוזרה" 

סיימתי והכנתי את הראש מציעה לך את הבאנג והיא מסרבת עם הראש. הבאתי את הפיה לפה שלי, משחררת לפני שמעשנת "אודי בחייאת... מה?!" 

אודי זו החברה הכי טובה שלי. בערך הבחורה היחידה בעולם שיודעת עליי יותר ממה שאני יודעת. היא תמיד עצובה מהעובדה שאני אדם שלא מת על לחבק ולהראות רגש יותר מידי. אבל מידי פעם אני מתמסטלת איתה וזורקת לה שהיא חברה טובה. במשפט הזה היא מתחילה לבכות לרוב.... 

כמו שהבנתם. היא בחורה רגישה. מאוד.  היא מאמינה בלפתוח רגשות אני מאמינה שהרגשות זה סוד.

אולי בגלל זה יש לי קעקוע שאומר את זה....

"שמעי בר, זוכרת שנסענו יחד בעתיקות ועברנו בשכונות של הבוכרים? והיה ביניין מסריח ושציירו עליו ממש יפה?. נזכרתי מה אמרת לי באותו יום" כאן היא נחנקה מהצחוק של עצמה. בזמן שאני הורדתי עוד ראש לנסות להיות בסטלה כמו שלה....

"אי אפשר להפוך חרא לזהב אבל לפחות נשים מטהר אוויר!" היא התחילה לצחוק כל כך חזק שהיא נחנקה ממש. היא קמה מהכיסא להתיישר וברגע הראשון שהיא עמדה, כאילו הגוף שלה נזכר שהיא מסטולה והיא פשוט התנדנדה. אני מהר קמתי בלחץ שלא תפול ואז הגוף שלי בגד בי. ונפלתי. על הגב. מזל שלבשתי מלא שכבות ככה זה לא כאב. 

אני שכבתי מחוקה על הריצפה היא באה להרים אןתי ונפלה עליי. 

צחקנו כל כך חזק שהערנו שכנים. צחקנו על הריצפה בחצר במשך 25 דקות רצופות. 

הבאתי לה חיבוק. אחד אמיתי. אחד עם משמעות ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. 

הבת זונה בכתה אחושרמוטה.

מאותו רגע של הערב עד 5 בבוקר הבאנו עוד בקבוק (אחרי שכמובן הקאתי את הראשון) 

לא הפסקנו לדבר על נוסטלגיות בצבא... על אהבות ישנות... על פדיחות... ורק כששמענו ציפוריים וראינו שמש. פתחתי את הנייד לראות מה השעה. 

5:21. 

פאק.

שיט.

נכנסנו למיטה לישון. 

הערב חברים קבענו מדורה בים. גם אודי תבוא. מקווה שהמזג אוויר לא יאכזב