זה עובדה רשמית, החוק הלא רשום, לא איכפת לניקה ממני

לפחות לא בינתיים, "לא עכשיו"

אולי אני יותר מידי, או שאולי לא מספיק

אני אפסיק להתייחס אליה כהבעת כעס לזה שהיא מנסה לזרוק אותי ואת הידידות איתי

מילא לסרב לי "עוד לפני שהצעתי", נתתי מספיק רמזים אז כנראה

אבל הידידות? זה אכזרי וחסר רחמים, כאילו היא שונאת אותי - למה...

אני לא מקבל כלום ממנה, במזל.

כמה שעבדתי קשה, כמה טעויות או חרטה, סבלתי המון כל התקופה הזאת.

עכשיו יש לי את שבוע המבחנים הקשה והשטויות לעצמי, למוסיקה, לבד

איך היא מצפה שזה לא יהרוג אותי? שהיא לבד ואני לא אפנה אליה

שאני לבד ואני לא אפנה לאנשהו, מילא - היא לבד, כאן זה כבר לא הגיוני

כאילו כולם יותר טובים ממני, אפילו כלום עדיף עלי, אני כלום בשבילה

זה מה שרשמתי בדו"ח מצב של יום חמישי, שהיה ללא ספק אחד הימים הגרועים ביותר

זה היה זוועתי מה שהתרחש שם, רציתי לרצוח אותם, הפזיקאי החליט להשקיע בה טיפה ואין לי שמץ למה

שיזדיין, אני לא מחבב או מקבל את זה, די אני לא רוצה להזכר.

ביום חמישי, יום האהבה, אשקיע ברגע אחד לנסות להגיד לה מה אני מרגיש, לשים את הכעס בצד קצת

הרי זה כעס כי אני אוהב אותה, היא חייבת לדעת, גם אם היא לא תקבל ולא שום דבר "תפעלי איך שאת רוצה"

"אני חייב שתדעי", מה עוד? עובדה "איכפת לי ממך", "אני מצטער שלא איכפת לך ממני" - אשקול להגיד את זה או שלא

נשאר לי מה לסכם לגביה? הכל או כלום, אני לא מוותר על זה שאני אוהב אותה בזמן הקרוב - מי יודע איך ומה אחר כך...

אולי כן אוותר מתישהו בפורים - לא רוצה לסבול יותר. אין תחליפים, זה יהיה חזרה להתחיל מאפס בשבילי אם זה יקרה

אבל בינתיים - היא היחידה והיא אנטי אז אני בכאבים.

אסיים עליה כאן

עכשיו למשפחה, פנימייה ולימודים

אני רושם עכשיו מהפנימייה, את הסוף שבוע ביליתי בבית ולא עשיתי דבר שימושי בבית (מן הסתם)

בבית ראיתי מלא סירטונים ביוטיוב והעברתי את הזמן בסטלה שלא תתואר, לכן הסיבה שחזרתי לפנימייה בשבת (היום) ולא מחר

אקבל מפתח לחדר אחרי השיחה של המדריך עם ההורים והאישור מזכירות שאני רשמית עברתי (מה שאמור להתרחש מחר - יהיה מעניין)

מבחן בהיסטוריה ביום שני - המורה מבקשת מאיתנו ללמוד ברצינות מה שמוציא לי את החשק בצורה קיצונית

אני כל כך שונא, את המחנכת. זה בלתי נסבל מה שקורה שם... 

זה יהיה נס אם אני אזיז אצבע בשביל המבחן הזה או משהו, אני כל כך לא רוצה שזה מדהים, איך אפשר להיות בנאדם כזה רע להוציא ממני את החשק להתעניין. משרד החינוך, תתביישו לכם - צריך לקחת ממנה את תעודת ההוראה ברגע זה!!!

מבחן המחשבים הועבר הרחק ל-28 בפבואר, מה שיוסיף חומר

דווקא עכשיו כשאני מבין הכל ואולי אפילו הכי מוכן, לא בטוח אבל ייתכן שהיה עדיף שהיו עושים אותו בחמישי וגומרים עם זה...

בכל זאת, אני מתכנן להשאר היחידי בכיתה עם הביצים להגיד שהוא יודע את החומר

לפנימייה הרבה תוכניות משל עצמם, בחלק מכובד מהם אני מעורב ובחלק מכובד אני לא מעורב, אבל כעיקרון כולם מעורבים בהכל

אני לא מתלונן כאן, אני שמח ואוהב להיות פנימיסט, חוזרים לחדר בלימודים וכולי, לא צריך לסבול נסיעות כל הזמן...

מבחינה חברתית בפנימייה הכל ממש מגניב, לבנות צריך להתחבר בנפרד מאשר לבנים, והבנים בפני עצמם אנשים לעיניין

הבנות כאן ידועות בתור "פחות טובות" שזה נראה הגיוני כבר ביום הראשון שהייתי כאן

אבל גם זה בסדר גמור, אופי והכל

סיפרתי לאמא שלי על אוכלוסיית הפנימייה והשותף השחור לחדר בלי ברירה, ומן הסתם היא לא יכלה להיות יותר מבואסת

אני יכול לקרוא לה גזענית אם אני רוצה, למרות שלא נעים לי אפילו לחשוב שאולי זה נכון

אני לא מייצג אותה ואילו כן הייתי מייצג אותה היא הייתה צריכה להודות לי בכלל, פשוט היחס שלה לאיך שאמורים להראות עקום ושגוי ומזה אני בורח בבית

בנוסף לעצלנות המוגזמת שסיפרתי כבר קודם לכן, לא עשיתי שום דבר בבית מלבד לשבת על המחשב ולראות סירטונים או לעשות ביד או להתפוצץ מאוכל - מיותר לציין שנהנתי מכל רגע - יותר מידי טוב.

אז כן ההקרבה שעשיתי כדי ללכת לפנימייה מגבילה אותי במידת מה, כאילו אי שם בשטחים לא הייתי מוגבל מספיק

ההגבלה העיקרית שאני מתייחס אליה (מלבד האוכל) זה היציאות החוצה

לישון אצל חברים? ללכת לקניון או להופעה עם חברים? יפתח סיפור גדול יותר מפעם, יותר בעייתי, יותר אנשים לבקש מהם אישור ויותר סיכוי לא לקבל אחד, יותר התארגנות מראש.

בנוסף לכך הרבה דברים מתפצלים וציוד בייתי אצלי עכשיו נשאר בבית - לקחתי את מה שיכולתי לכאן

כאילו שבאמת הייתי מסדר את הקלסר בספרות ...

האמת שכן - עכשיו אני אצטרך למצוא דרך אחרת

אולי אני אהפוך את הקלסר בהיסטוריה לקלסר של ספרות - לא מגיע להיסטוריה יחס כזה - אומנם אני לא בטוח מה אעשה עם כל החרא שיש מהקלסר המפוצץ הזה של היסטוריה

יש הרבה מה לסדר

אוי נחמד, אילוץ לסדר את הלוקר עם ניקה

בבית גם חלמתי על א', זה היה פנטזיה די חזקה נראלי, אני זוכר את זה טיפה עקום - לא חשבתי עליה כבר המון זמן או שלא זוכר...

זה היה נחמד, עוד חלק מהבית שלי שממולא ב"חוסר פרודקטיביות"

לא שכחתי מניקה כל הסוף שבוע, האוננות היה חלק מהפתטיות שלי להתמודד עם זה שהיא שונאת אותי או משהו.

אם זה שאני לא יודע בעצם.

ייתכן שנשאר לי עוד מה לספר, כל שאר החברים בכיתה לא השתנו הרבה, אנשים משקיעים בלהתייחס לזה שאני בפנימייה

מה שמגניב עד שזה ניהיה מלוכלך - שם אני אראה יחס חריף כי בחייאת . נמאס לי משטויות, בואו לא נגזים עם זה

זה בסדר "עלי", הרי אני לא לבד

קיצר זה בסדר, לא הכל.

היא מספרת (אחת שפנימייה ואיתי מאותה העיר) שפורים השבוע הכי טוב של הפנימייה, באתי בזמן (:

אם תרשו לי לשחרר קיטור: אני שונא שניקה הביאה לי את כל הסבל הזה, הלוואי שהייתי יכול לעשות משהו.

לקבל את מה שאני רוצה. אני לא רוצה הרבה, אני עבדתי קשה בשביל זה, ועדיין בכל זאת...

אגב זה לא סקס או משהו, אני לא חרמן - אפילו לחבק אותי היא לא מוכנה אז מי אני לבקש?

טיפה אהבה. יחס? מה קרה ל"בוא נשאר ידידים"?

אני לא אקלל.

לילה טוב, "יום המשפחה"

משפחה זה השאיפות שלי, ביחד עם העתיד הממחושב, אני אדאג להוסיף את זה לרשימה אם זה לא נמצא שם כבר