בלוג כללי על דברים ספציפיים

האבולוציה נתנה לנו הרבה כלים שימושיים לחיים. היא נתנה לנו ידיים ורגליים. היא נתנה לנו עיניים אף ועוד איברים חשובים ורבים כדי שנוכל להתקיים על פני כדור הארץ. אבל אם יש דבר אחד שמיותר לדעתי, זו האינטילגנציה הרחבה שיש לנו(לפחות לרובנו..). בזכות ידע זה אנו מודעים לעובדת החיים שבסופו של דבר אנו נמות. תובנה זו גורמת לפחד מפני המוות והלא נודע לנקר במוחנו. היא גרמה לנו לחפש את המשמעות לחיים שעד היום אין תשובה אחת ומוסכמת לגביה.

אנו מתקיימים כמו כל שאר בעלי החיים, אבל בניגוד אליהם, יש לנו מודעות רחבה מאוד לכך. אני אף פעם לא ראיתי כלב שמפקפק במטרת קיומו. מעולם לא שמעתי על ינשוף שמתפלל. הם פשוט מתקיימים ומתרבים לצורך הקיום עצמו. מחשבה מרירה משהו, לא חושבים? טעות! אנו תופסים את זה ככה פשוט מפני שאנו ערים לכך שאנו יכולים למות בכל עת, ולכן אנו מרגישים מחוייבים לצקת תוכן ומשמעות לקיום הריקני הזה, כדי לא להשתגע(עכשיו אני מתחיל לדבר כמו אימו אה? חח). אבל למעשה, לבעלי החיים בכלל לא מה היא מטרת קיומם. הם תמיד חיים בהווה. זה בדיוק כמו הפתגם הידוע "בורות זו אושר".

ואולי  זה מה שכולנו צריכים לעשות? פשוט לחיות את חיינו ולנסות לא לחשוב על סופו של כל בלון. עכשיו מתחברים לי הרבה דברים בעת כתיבת הבלוג הזה כמו "חיה כל יום, כאילו היה יומך האחרון". אולי המטרה היא לא להתחרפן, לשדוד בנקים ולעשות דברים שתתחרט עליהם כשהיום למחרת אכן יגיע אלא פשוט לחיות את הרגע. אמת, חשוב לתכנן את העתיד ולקבוע יעדים ושאיפות, אבל תמיד לזכור להישאר בהווה. אבל זה מאוד מאוד קשה. תמיד המחשבה על הסוף זוחלת לה ברקע, ומפחידה את החלק המודע שלנו.

עכשיו כשאני חושב על זה, הפחד נובע מקונפליט פנימי בין החידוש  של האינטיליגנציה שהאבולוציה הביאה, לבין אינסטינקט ההישרדות הקדום שקיים בנו עוד מבראשית האבולוציה.

  ובנימה זו אני אסיים את הפוסט הזה, כדי שהקוראים לא יתייאשו מהטקסט הארוך והמדעי הזה, וגם כי אני חושב שהגעתי לשיא התובנה שלי בנושא זה נכון לעכשיו..