זהו פוסט חופר ויש לו המון כיוונים. אני מאוד אשמח לתגובות.
שיקרתי לעצמי.
כל האופטימיות הזאת.
אני לא יודעת אם יהיה טוב.
אני מקווה שכן, אבל מניחה שלא.
הייתי כל כך נוראית אתמול. חשבתי לעשות דברים שהבטחתי לעצמי לא לעשות.
חשבתי, מזל שהכל היה רק בגדר מחשבה. חשבתי ובכיתי. עד שנרדמתי. כל כך כאב לי הראש. לא ידעתי אם זה בגלל שבכיתי או בגלל שהייתי נורא עייפה.
אבל דבר אחד אני יודעת-כל הקטע של השמחה, זה רק כדי להקל על מה שאני באמת מרגישה.
ובשלב מסויים, אני נפגשת עם המציאות, ונופלת שוב כל כך חזק.
אני שונאת את זה. את ההרגשה הזאת.
עכשיו אני יודעת שצדקתי.
קראתי את האסמסים שלך אמא.
את כל הכעסים שלך את מוציאה עליי.
הכי קל נכון?
חשבת אולי שאני לא אשמה?
אני לא הבעיה שלך. למה את רואה אותי ככה?
למה רק אליי את מתנהגת ככה?
אחרי שבוע ששמחתי כל כך, כי הצטרפה אלינו מישהי חדשה לכיתה (היא הצטרפה קודם, אבל רק בזמן האחרון התחלנו להפגש)
הייתי כל כך מאושרת. היא הייתה כמוני. היא לא התביישה במי שהיא. היא התלבשה איך שבא לה.
גם לה הם קראו פריקית. עד שלא מנסים לא יודעים. אתם פאקינג מתייגים בן אדם ע"פ איך שהוא נראה.
לא משנה. היא מהיחידים שלא ראו אותי כשונה. כמוזרה. אלא כמיוחדת, בדרך שלי.
אבל גם היא, לא יכולה לעצור את הנפילה.
אני לא מאמינה לעצמי. אחרי שכל פעם הבטחתי לעצמי שיהיה טוב
אתמול רציתי להשתכר. ולחתוך...ואפילו למות. אני שונאת את עצמי.
אני לא אעשה את זה.
אני לא אעשה את זה.
אני לא אעשה את זה?
באתי לעולם בשביל סיבה כלשהי.
אני אגלה אותה מתישהו. לכל דבר יש סיבה....אני מקווה.
ויותר אני מקווה שאני לא משקרת לעצמי שוב.
כשלכם כואב, אני רואה את זה. אני מרגישה שמשהו איתכם לא בסדר.
בצורת הכתיבה שלכם, אבל לא תמיד.
כוחות מיוחדים?
אני לא רוצה צומי. פתחתי את הבלוג הזה כדי לא לחפור לאחרים.
אבל שוב, אתם לא מרגישים שמשהו לא בסדר איתי?
הבנתי שפה (בבלוג) אני לא אמצא את התשובות לכל הבעיות שלי.
אז ניסיתי לדבר איתך.
אני תמיד עזרתי לך.
כל בעיה שהייתה לך, הייתי נשארת לילה שלם מול המחשב.
העיקר שבסוף יהיה חיוך, ולא דמעות.
אז למה איתי זה לא ככה?
מסר לאומה:
אם טוב לכם, אל תשקרו לעצמכם שרע לכם.
אם רע לכם, אז תעשו מה שבא לכם. אבל תקוו שיהיה טוב.
אני איבדתי את זה.
לבנתיים.
שיהיה לכם יום נעים P: ♥
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
