הזכרונות מתיצבים לפני עבר, הווה, עתיד. מה שהשפיע, מה שנזנח, מה שכעת. וכעת יש אדם שמורכב בתלת מימד בו המספר הוא העתיד, המספר גם מעגלי לעבר, כי אי אפשר לדעת כמה נחייה ומה אחרי אבל ברחונו יש תמונה של זקנה עם תה או דף שחור כי מה שיהיה מתקיים רק בראש, בכל שנייה ושנייה.

אנשים צרכים אנשים גם כדי לספר סיפורים, חבר ילדות שהכיר אז והיום, שדרכו ניתן לראות איזה קו לינארי שמוכיח-אני קיים, זו חוויה משותפת.

כשקטנים זכרונות גדולים, כשגדולים כל זכרון מונח תחת מיקרוסקופ של ספק ומלא פריטים שונים.

יש לי קנאה בילדים כי ככל שהזמן עובר העולם נראה לי פחות גדול ואני נמוכת קומה, קופצת, שמה עקבים וכבר..משהו במספר, בגיל מתחיל להשתלט על הממשות.

אם רוב האנשים הולכים במסלול ברור זה הגיוני שהטבע האנושי מחזורי, אבל מה עם הסטיות או השלבים שאין ניתן לשים עליהם אצבע.

לילדים יש דמיות מפתח, העתיד הוא כמו שהאנשים הגדולים חיים, זוגיות, קרירה, אבל מתי בכלל אנחנו מתבגרים? אנחנו לא מתבגרים פשוט נכנסים יותר ויותר רבדים לתמונה.

האינסנקט שלי אומר שכדי שהעבר וההווה יהיו טובים צריך בהם אנשים טובים, מתאימים, כי ללכת בדרך לבד זה שקט ומרגיע אבל העקבות נמחקות בקלות.

הערך נמדד לפי מה שהיה, נבנה דרך כשלונות, הצלחות. האם אם בלי זכרון מחליט החלטות מהר יותר כאשר הוא לא שולף חוויות עבר דומות?

אומרים שזיכרון של סטלנים נפגע, אני מאז ומתמיד היתי גרועה בלזכור דברים שקרו לפני שנייה, איפה שמתי, מה אמרו לי אבל לעומת זאת הסיפורים שסופרו וסיפרתי מזמן חדים כל יום יותר ויותר, כמעין האחזות בקיימות. קשה לי לשים את זה במילים, את המוטרדות ממה אני מורכבת, כי זכרון הוא לא מוחשי כמו ציור או מוזיקה.

כשהיתי בת שתים עשרה סבתא שלי סופית הובחנה בדימנציה, לפני זה היו סממנים וזה היה החותם הסופי. אפשר להגיד שמשהו כמו חמש עשרה שנים חזיתי בהתפוררות זכרונות, בחוסר יכולת להשלים עם הדיסוננס איך אדם חי בגוף חלול. אדם שיש מסביבו זכרונות, ממשות,שהפכו אותה למה שהיא, קיום לא מקוים.

שנאתי לבקר אותה, זה היה כמו לשבת במיטת ערש כשלא ברור אם זו גופה מדברת או אדם שהזכונות שלו נכלאו בתוכו ופשוט הסביבה לא רואה את הממשות שלהן, כי אין התפתחות. כי הכל בא והולך והידיעה שאנחנו בסופו של דבר נעלמים גורמת לתחושה של שיקריות.

אי אפשר למדוד נשמה, ממה היא מורכבת ובכמה אחוזים, באיזה מקום יש את אבא בנשמה ואמא ואהבה והגשם הראשון. כמה אחוזי שנאה יש, קנאה, פחד, האחזות. כי הרי זה בלתי אפשרי להפסיק להאחז במשהו מוכר, בסיסי כי אז, מה אני? 

פעמים רבות נדמה לי אני זה הקיום שלי בעיני החיצון, ואני מבולבלת בין שלטים ולאיפה ללכת, כל דרך תוביל לזכרון אחר. אבל מה עם התחושה?

ללא מצמוץ ברור לי שאני חיה בשביל אחרים. הקימות שלי מרחפת, לא ברורה. במוחי אני אמנית, מתנדבת עם אריות באפריקה, חוזרת כל לילה ובוקר ויום לסקס אחר,נוסעת בכבישים, אוהבת בלי חשש מזכרונות באים. אבל לצד כל זה, מה שברור לי הוא שאני זה מילה.

וזכרון, קימות, תלויה במילה.

זכרון יציב ככל שהתחושה היא גדולה, משאירה חסר, נרקמת שוב דרך טקסטורות וריחות שמזכירים