הרס,

זה דבר נוח בסך הכל.

כשמוצאים מקום להתכרבל בו והוא נהרס קשה לשחזר אותו מחדש, הזמן עובר, המשקל גדל ואי המבטחים נהיה קטן.

בא לי לחזור עליו, להסניף את השיער, להרגיש את החום עור מתקרר לזיעה,

לפשוט שמלה, חזייה ולתת שמש ללטף כל תא, כזה הוא אותו מקום עוטף.

הרס זה משהו אקטיבי והוא נעשה לרוב בכלל בפסיבי, בחוסר אמונה, בנתק.

יש יכולות מעבר מסינריו אחד לשני ואם יש את היכולות לעשות זה כבר לא הרס אלא יצירה מחדש.

ישבנו,גלגלתי סגריה,שאפתי ועוד אחת.

הכרבולת השחורה נכנסת לי לעינים והיא איזו ג'ניס ג'ופלין ארוכת שיער, הכל מתנהל בשקט ומבפנים יש רעש.היא רוצה חיים שלווים, אני צרכה יציבות והדרכה. אמא שתחבק ותגיד, הכל את יכולה. זה המלכוד בדיוק, משפחה ובטחון  מנומנם אל מול תחושה.

לסרוגין, את הערת את זה בי ואני לא יודעת איך מרחוק אפשר קרוב.אבל זה עדיין כאן, משוגע, בלי גבולות.שלי.

כל אחד צריך קרבה ואני חושבת על המזוודה בפינה