יש כל מיני שאיפות בחיים שמדריכות אותנו,

מטרה.

חלום.

חסר.

רעב.

שלמות.

שבעות.

למצוא עבודה מספקת, שיהיה מספיק כסף לקורת גג, ליצור, להיות נאהבים, אהובים, עטופים במשפחה, להיות שמחים, להיות קימים-בשורה התחתונה.

את יודעת שאת קיימת כשיש מאחוריך טביעות רגלים, השגים, זכרונות, כשמסתכלים אליך ורואים אותך. לא את האקסית, או העובד הקודם, לא את האמן ממנו את מושפעת. נראה לי שכאשר לא טו לאנשים, או כאמור לפי ההגדרה יש להם בעיות נפש זה בא ממקום של חוסר עצמי, חוסר יכולת לראות את עצמי במראה, לא אחרים ולא תפקידים. כשבריאים, אוהבים, לא נוטרים, הגוף והנפש לא נשארים ביקום אחר, הכל מחובר, משלים.

העניין הוא שאין לינאריות, לפעמים טוב במשהו אחד ולא אחר, לפעמים בוחרים יציבות על פני אהבה. בוחרים להיות מוגנים ומחובקים כי זה הצורך הכי חזק וברגע שיש כזה חסר, או צורך לא ממומש לאט לאט נפערים חורים גם במישורים שונים.את אומרת לעצמך, אני צרכה חיבוק, אני צרכה להיות מרכז, קיימת, ילדה של אמא ואבא, להיות עטופה בידים שעירות וריח של אפטרשייף של אבא,

לפעמים נדמה לי שאני צרכה שייכות, אפילו אם זו בבעילה בכוח. זה שלי שלי שלי.

רצונות נבנים, אני יודעת שאני טובה במשהו, אני ילדה ומצליחה לצייר קו ישר , אני חושבת- לעולם לא אהיה כמו המבוגרים האלו, אגשים חלום. ובאותו רגע מוגדר לך מה החלום וגם אם הדרכים מתעקמות עדיין נראה לך שמה שרצית אז היה הדבר הנקי והאמיתי לך, שרק אז ידעת בדיוק איך צריך לחיות בלי כל השיכנועים וההשגות שבאים עם השנים. וזה לאו דווקא נכון, כי אדם בוגר הוא לא רק מבנה משודרג של אדם קטן. לאדם בוגר לא תמיד יש את אותה משפחה אם בכלל, אותם חברים, אותו בית וריח של יסמין ברחוב, .

עצם היותי משהו לא פוסל את האפשרת שאני גם דבר מנוגד וסותר לחלוטין.

אז אני עושה רשימה, של מה רציתי, חלק מהזכרון, חלק בכתב וחלק מודפס, חלק שאיפות של ילדה או נערה: מה ארצה.מהקטנות: לעבוד בחנות סקס-וי, לטוס, לנדוד, לקחת כלב, לקום בשעה סדירה, לדעת לשים סדינים ישרים במיטה, להשתלט על עמותה ולנהל ביד רמה -רבע וי ומטרה מאוד גדולה.

להיות גאה-וי, בזה גם יש שפל. להיות אהובה, כן, זה הכי חשוב, זה קורה, זה קרה וזה נעלם וחוזר ונשאר,  מישהו אוהב משהו אחר ממני ואני אוהבת את עצמי בעיניו, 

לאהוב, יש בזה לפעמים יותר מידי כוח, חולשה. זמניות חולפות, משהו שנטבע לתמיד בגוף ובמחשבה עד עולם, בפנטזיות הליליות בחושך, בחלומות בהקיץ ביום, באני רוצה כאן ועכשיו, תקבלי אותי, תתני לי לבד, בואי נשב יחד לצד השנייה.

לעבור ממקום למקום- חלקי, עברתי לצפון, לדרום, לקור של המדבר ולנוף של החרמון, לעיר, לשקט, לאדם לאדם זאב, לאנשים בקהילה- משפחה אלטרנטיבית.

לפעמים צריך לשאול כשלא רוצים,

למה?מה הרגש שתמיד הכי מדריך אותי? אהבה? קנאה? סקרנות?

פחד,

זה העיקר בכל שאלה. מין מאבק והרפייה,שלא, שכן, שהכל במידה, ובכלל לא צריך מידות ומדידות. לרכוב באופניים בפעם הראשונה ולשמוע זמזום באוזן, את לא יכולה- את לא יציבה, השנייה של לפני הסטייה, רגלים על הקרקע או שריטה ושוב ושוב כדי בסוף לדהור ולחלוף מהר מהר על האדמה, לרכוב מאחורה ומקדימה בקצב כפול לשנייה. ואז השקט הוא כמו רוח, מרגיעה, מקררת את הגוף שנרגש.

פחד גם לפעמים גורם לי לדווקא, ללכת למקומות שהלב פועם בהם והראש סחרחר וחם.

גופניות היא תמיד מדד לקיימות. ושוב הסתירה שלצד הצורך העז לחוש קיימות ניצב הפחד שמישהו יראה, הרצון להסתתר, להעלם מתחת לאיזו גלימה, כמו ילדה שמסתירה את הפנים עם הידים ומחייכת כי היא מתבישת ושמחה שיראו אותה.

כשאני מקנאה, אני שואלת במה, מה חסר לי, מה נראה לי שלא מושג לי ולמה שלא יהיה לי מושג.

כשאני מתגעגעת אני רוצה את הפיסה החסרה, אני מרגישה אותה כאילו היא היתה שם רק אתמול, שאוכל בקלות להצמיד אותה עלי כמו אז בלי לנבול ולהתקלף מעלי בגלל הזמן שעבר.

חוץ מהפחד, הכי כואב ובלתי ניתן לנישול זה הגעגוע. אז והיום ובטח גם מחר.

היתי רוצה לחבק ולא לתת לעזוב, לשים בכיס ולשלב אצבעות כשפתאום רגע קופא, להתכסות ולעטוף.

גם כשהשאיפות משתנות, גם כשיש וי אחד ברשימה פחות ווי אחד יותר. ואולי געגוע זה בכלל..תזכיר לרגעים שטוב שהיה, לכמיהה, לתקווה