הגיל מתקתק

30

כאילו העינים כבר לא רואות

30

כאילו משהו נשאר

והדמות במראה כבר לא מוכרת

העינים עיפות, איבדו מהניצוץ

30 ומכאן יש ספירה לאחור

הטעמים של הגלידה בחיך נמסו

הצבעים פחות זוהרים

זו הזקנה הראשונית

ולאן ולאיפה?

נשאר במקום

אני משתדלת לא לכתוב ממש בראשון, על עצמי, קצת מרחוק, כי אין לי דיאלוג עם אדם נוסף בראש.

רחוק כמו זכרונות, רחוק כמו אתמול.

הטעם לא כמו שהיה. היופי נראה דועך, כל יום ספירה, מה נשאר, עם מה ניתן להמשיך. אולי פשוט קמלתי.

בסודי סודות, בעבודה, בין משימה אחת לשניה אני תוהה מה יקרה אם יגמר, כי מה הטעם, אני לא מרגישה אותו בפה. אני מרגישה את האבן, שאלו החיים שלי, אלו החלטות שלי ואם אחיה זה מצב צבירה, אם אמות זו בחירה.

אף פעם לא רציתי למות, המחשבה משתקת, אבל אולי כדי להקדים את הפחד, כי לחיות כמו מיקרוב זו דרך חיים של לחיות ולמות.

משנה לי מה אשאיר אחרי, גם כשלא אהיה. משנה לי לא לשבור אנשים שאני אוהבת. אבל לעצמי, כבר אין ערך.