מרגיש לי שככל שאני מנסה ככה אני נופלת

לחבטות עצמיות, לכשלונות, לתיוק-כשלון.

לצבעים דהוים ואילמות במילים.

יש לי חברה שאומרת לי כל בוקר וערב שאני יפה וחכמה כקונטרה לקולות השלילים מהעבר,

אם יש משהו שהצלחתי בו זה להיות אהובה, להיות מחובקת וזה לא מובן מעליו אפילו טיפה,

שזה הרגש שאני מעלה באנשים, חיבה, למרות כל הכשלונות, למרות כל הפעמים בהם גדלתי כילדה ונערה שקופה ומנודה,

זה פלא אמיתי, הנראות הזו כאישה.

ובכל זאת, לי קל לשים את נעלי העקב ולתייג אישה קטנה, אישה כנועה.

החשש הכי גדול שלי לצד החוסר קיום הוא ההבנה שאין לי תכלית, אין לי עתיד ותקווה וחלום,

כי ככל שמנסים כך התקווה צובעת את עצמה בצבעים אפורים ומתכנסת בפני עצמה, שלא תבלוט ותזהר.

והחלום נהיה קטן, עד שהוא יום ביומו, מציאות שחוזרת על עצמה, רגלים באדמה.

היתי רוצה להיות טובה, להרוויח את זה בלי שיגיע לי דבר אלא כי אני.... מספיק.