היתי יכולה לקבל את פרס חביבת הקהל של עולם המטפלים.

בפגישה האחרונה הפסכולגית בקשה ממני חיבוק, זו שלפניה אמרה לי שהיא אוהבת אותי בפרדה. אני תוהה אם אני מסמלת עבורם את המטופל המתמיד, הנוחה, זו שמשתפת פעולה ומקשיבה ולא אגרסיבית אפילו טיפה.

בכל טיפול ברורים לי גבולות האינטימיות, כלומר, שתמיד יש מרחק, שאין לי שמץ של מושג מי יושבת לפני חוץ מהסטראוטיפ של המטפל המטופל.

לרוב נוצר אבל איזה קשר של חיבה, עם חלק על גבול החברות ככל שאפשר להגיד שזה ככה כשלא מכירים, אני מרגישה שהם רואים בי ההגיון, החברה הזו שמתוסבכת. ולכן אני מרגישה את הנגיעה הזו בין הכסאות, שאני נורמלית מידי, אבל מבולבלת מידי לעולם החיצון ככה שהמוח שלי הופך לכלא הפנימי שלי, מקום שמחליט שדי, מקום שפתאום הכל נהיה בו דמנטי, חוזר אחורה וחלילה, מתעטף בתאים אפורים של פחד ושמחה וחזרה.

אחת מהן אמרה לי, הלוואי היתי יכולה לקחת אותך ביד ולהראות לך את העולם, שהוא בסדר ולא נורא. אני יודעת את זה שתמיד תלוי בזווית בה מסתכלים אבל יש רגעים שמרגיש לי שכל העדשה שלי נהיית מלאה באדים מערפלים ואין תנועה. אני לא מבינה מה קרה לי, מרגע אחד של דילוג ושמחה למחשבה ההולכת ומתגבשת שזהו ודי,תקליט שרוט שממשיך לנגן עם השריטות וקופץ עד שהמחט כבר עייפה.

אולי נולדתי מורבידית וכהה, אולי בכלל אני מוארת וכל הזמן נלחמת בחלק הזה, בלי הפסקה.אני יכולה גם להיות בצד השני של הכסא. הרופאה.