החום במפעל הגיע לשעות השיא. כל המבנה היה כאילו נושם הבל של פוספטים, הקירות. התיקרה בנוים מלבנים חמות, כמו גרון שנושף הכל החוצה, מחוץ לפסי היצור, למשרדים.
האנשים שעובדים שם הם מקומים מהעיר הקרובה. זו לא עיר במושגים כלל ארציים אבל שם זה איזה נקודת דרך בין כל הקיבוצים והישובים שמפוזרים.
מה שבטוח שמכל האוויר שיש בקיבוצים, במפעל דחוס, מחניק, רותח. בחבורות יש רוסיות שלא דוברות עברית בקושי שגרות בעיר וערביות מהכפרים ועוד בחורות מהעיר אחרי צבא. מעגל החום הולך בדרך ברורה, אצל האחרונות יש עוד רוח מנשבת, ככה שמתקרבים למבוגרות, ללא יודעות להגיד, נהיה חם מוות. הקרירות יושבות בכסאות ומסמסות דרך הפלפון ארנב שלהן, מרכלות בלי הפסקה. כולם כאן מכירים את כולם.
אני הבחורה היחידה כנראה שהן הכירו עד כה שאמרה שהיא גרה,מנהלת יחסים עם אישה. הסגירות של המקום קצת דורכת.
אתה עובד מבוקר עד ערב כדי להביא כסף, בלי משמעות ומטרה רוחנית. אם הצלחת קצת להוריד מהעול ולשים על מישהו אחר יותר טוב.
ביום הראשון חייכתי לכולם, רק הוא לא חייך אלי, גבר יותר גדול ממני, לא יותר מידי, נמוך, קטן, רזה, שיער שחור, עור יותר לבן משלי, עינים כהות ענקיות שנראות כאילו הן מביטות על המסביב ולא עליך. הוא לא הוריד מהמשקל ונתן לכתפים אחרות, להפך, הוא לקח עוד ועוד.
עזרתי לו כל פעם, אבל הוא לא נתן לי להרים דברים לבד. לפעמים היתי לוקחת ממנו מהר ומתחילה לשים הכל בקוביה. לידו הכי אהבתי להיות בכבשן הזה, רק שם במשבצת לידו הרגשתי אוויר.
יש לו 4 ילדים, קצת יותר גדול ממני באמת, גדל בעיר ולא מכיר משהו אחר אולי אילת ששם יש ים. לטעמי הוא היה הדבר הכי מעניין שם, עם ערכים של סבא ונפש רכה בגוף חזק וקטן, שקט ובצד ולא מזיק. הינו כמו שני גמדי שוליה יחד שם.
נהייתה לי דקירה בלב בגללך. באמת. לא חשבתי שזה מרגיש ככה. כלומר, ידעתי, לא ציפיתי. ציפיתי שהכל יתנהל כמו בראש שלי וזו בעיה כי שם הרוב מתנהל. אני חולמת לפעמים המון, גם מפנטזת אבל אני יכולה לדעת מתי להתעורר. אולי הפעם לא חשבתי שזה יגיע, לא רציתי.
אף פעם.
אני לא יודעת למה זה ככ חד. הוא נכנס בין החלל מתחת לחזה השמאלי והימני. אני נושמת אבל אני לא מצליחה להוריד את עצמי את עצמי למציאות למעבר לתחושה ,למה שקיים,
לחום,
החלל של המפעל נראה לי כמו אקווריום.
האורות של המכונות מהבהבים וכולם כולל אני בחלוקים וכובעים סטרילים. מידי פעם אני מרגישה איזה דמעת רפאים על הלחי שלי, אסור לבכות כשעובדים.
הוא שואל אותי- מה קרה?רבת עם חברה שלך?
הנהנתי בראש, באמת לא ציפיתי לכזה כאב. כמו בשורה על מוות באמצע שידור תוכנית.
את שקרנית,
משקרת,
מפחדת,
תסתכלי על מי שמסביבך, לא יכול להתקדם כי הוא תקוע בגלל שפה, כסף, מוצא, שגרה.
זה קל כי כל השגרות שגרתיות, גם בהיי טק, גם בלימודים, גם באהבה. ואז בא הדבר שבועט לך איזה חצי סרעפת ואי אפשר לנשום יותר. אבל כאן מתקמצנים על מיזוג כי מי יתלונן ובהפסקה גם הקפה מתוקצב וזו מציאות של נעימה לאף אחד.
זה ניחם אותי אבל..שהוא ראה.
כשיוצאים מהמפעל בלילה זה מרגיש כמו לזחול בחזרה למיטה, מחוץ למפעל יש קיבוץ צפוני,שקט ומלא אוויר ורוח שמקדם תמיד כשיוצאים מההסעות בבוקר מוקדם ובערב כשהשמים נהים בצבע כחול כהה.
הבתים קטנים, בלי חצרות רק בית בית בית בית. השער הצהוב נפתח ובכביש היציאה יש כבר גשר נחל. נשיפת הקלה.
לפני ראש השנה דובר בין היתר על תרנגול. מה, אני שומעת חלקיקים במיניבוס, הולכים לעשות בו כפרות. הנסיעה מתנדנדת בין הרחובות הצרים, הבתים שצבועים גם בורוד וגם באפור. כל הצבעים משתלבים לאיזה אופק בראות של העיר הישנה הזו, בסוף העולם, תחילתה של הארץ.
הרגיש לי אז שבאמת זה סוף העולם, בלי הקשר לזמרים מיוסרים, סוף זה גם להעלים דבר ושנים בשנייה. כשאדם נעלם אבל גם מודע וקיים רק לא תחת העין, רק מתחת ללב.
השנה הזו, אראה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
