יש כל מיני שאיפות בחיים שמדריכות אותנו,

מטרה.

חלום.

חסר.

רעב.

שלמות.

שבעות.

למצוא עבודה מספקת, שיהיה מספיק כסף לקורת גג, ליצור, להיות נאהבים, אהובים, עטופים במשפחה, להיות שמחים, להיות קימים-בשורה התחתונה.

את יודעת שאת קיימת כשיש מאחוריך טביעות רגלים, השגים, זכרונות, כשמסתכלים אליך ורואים אותך. לא את האקסית, או העובד הקודם, לא את האמן ממנו את מושפעת. נראה לי שכאשר לא טו לאנשים, או כאמור לפי ההגדרה יש להם בעיות נפש זה בא ממקום של חוסר עצמי, חוסר יכולת לראות את עצמי במראה, לא אחרים ולא תפקידים. כשבריאים, אוהבים, לא נוטרים, הגוף והנפש לא נשארים ביקום אחר, הכל מחובר, משלים.

העניין הוא שאין לינאריות, לפעמים טוב במשהו אחד ולא אחר, לפעמים בוחרים יציבות על פני אהבה. בוחרים להיות מוגנים ומחובקים כי זה הצורך הכי חזק וברגע שיש כזה חסר, או צורך לא ממומש לאט לאט נפערים חורים גם במישורים שונים.את אומרת לעצמך, אני צרכה חיבוק, אני צרכה להיות מרכז, קיימת, ילדה של אמא ואבא, להיות עטופה בידים שעירות וריח של אפטרשייף של אבא,

לפעמים נדמה לי שאני צרכה שייכות, אפילו אם זו בבעילה בכוח. זה שלי שלי שלי.

רצונות נבנים, אני יודעת שאני טובה במשהו, אני ילדה ומצליחה לצייר קו ישר , אני חושבת- לעולם לא אהיה כמו המבוגרים האלו, אגשים חלום. ובאותו רגע מוגדר לך מה החלום וגם אם הדרכים מתעקמות עדיין נראה לך שמה שרצית אז היה הדבר הנקי והאמיתי לך, שרק אז ידעת בדיוק איך צריך לחיות בלי כל השיכנועים וההשגות שבאים עם השנים. וזה לאו דווקא נכון, כי אדם בוגר הוא לא רק מבנה משודרג של אדם קטן. לאדם בוגר לא תמיד יש את אותה משפחה אם בכלל, אותם חברים, אותו בית וריח של יסמין ברחוב, .

עצם היותי משהו לא פוסל את האפשרת שאני גם דבר מנוגד וסותר לחלוטין.

אז אני עושה רשימה, של מה רציתי, חלק מהזכרון, חלק בכתב וחלק מודפס, חלק שאיפות של ילדה או נערה: מה ארצה.מהקטנות: לעבוד בחנות סקס-וי, לטוס, לנדוד, לקחת כלב, לקום בשעה סדירה, לדעת לשים סדינים ישרים במיטה, להשתלט על עמותה ולנהל ביד רמה -רבע וי ומטרה מאוד גדולה.

להיות גאה-וי, בזה גם יש שפל. להיות אהובה, כן, זה הכי חשוב, זה קורה, זה קרה וזה נעלם וחוזר ונשאר,  מישהו אוהב משהו אחר ממני ואני אוהבת את עצמי בעיניו, 

לאהוב, יש בזה לפעמים יותר מידי כוח, חולשה. זמניות חולפות, משהו שנטבע לתמיד בגוף ובמחשבה עד עולם, בפנטזיות הליליות בחושך, בחלומות בהקיץ ביום, באני רוצה כאן ועכשיו, תקבלי אותי, תתני לי לבד, בואי נשב יחד לצד השנייה.

לעבור ממקום למקום- חלקי, עברתי לצפון, לדרום, לקור של המדבר ולנוף של החרמון, לעיר, לשקט, לאדם לאדם זאב, לאנשים בקהילה- משפחה אלטרנטיבית.

לפעמים צריך לשאול כשלא רוצים,

למה?מה הרגש שתמיד הכי מדריך אותי? אהבה? קנאה? סקרנות?

פחד,

זה העיקר בכל שאלה. מין מאבק והרפייה,שלא, שכן, שהכל במידה, ובכלל לא צריך מידות ומדידות. לרכוב באופניים בפעם הראשונה ולשמוע זמזום באוזן, את לא יכולה- את לא יציבה, השנייה של לפני הסטייה, רגלים על הקרקע או שריטה ושוב ושוב כדי בסוף לדהור ולחלוף מהר מהר על האדמה, לרכוב מאחורה ומקדימה בקצב כפול לשנייה. ואז השקט הוא כמו רוח, מרגיעה, מקררת את הגוף שנרגש.

פחד גם לפעמים גורם לי לדווקא, ללכת למקומות שהלב פועם בהם והראש סחרחר וחם.

גופניות היא תמיד מדד לקיימות. ושוב הסתירה שלצד הצורך העז לחוש קיימות ניצב הפחד שמישהו יראה, הרצון להסתתר, להעלם מתחת לאיזו גלימה, כמו ילדה שמסתירה את הפנים עם הידים ומחייכת כי היא מתבישת ושמחה שיראו אותה.

כשאני מקנאה, אני שואלת במה, מה חסר לי, מה נראה לי שלא מושג לי ולמה שלא יהיה לי מושג.

כשאני מתגעגעת אני רוצה את הפיסה החסרה, אני מרגישה אותה כאילו היא היתה שם רק אתמול, שאוכל בקלות להצמיד אותה עלי כמו אז בלי לנבול ולהתקלף מעלי בגלל הזמן שעבר.

חוץ מהפחד, הכי כואב ובלתי ניתן לנישול זה הגעגוע. אז והיום ובטח גם מחר.

היתי רוצה לחבק ולא לתת לעזוב, לשים בכיס ולשלב אצבעות כשפתאום רגע קופא, להתכסות ולעטוף.

גם כשהשאיפות משתנות, גם כשיש וי אחד ברשימה פחות ווי אחד יותר. ואולי געגוע זה בכלל..תזכיר לרגעים שטוב שהיה, לכמיהה, לתקווה

הרס,

זה דבר נוח בסך הכל.

כשמוצאים מקום להתכרבל בו והוא נהרס קשה לשחזר אותו מחדש, הזמן עובר, המשקל גדל ואי המבטחים נהיה קטן.

בא לי לחזור עליו, להסניף את השיער, להרגיש את החום עור מתקרר לזיעה,

לפשוט שמלה, חזייה ולתת שמש ללטף כל תא, כזה הוא אותו מקום עוטף.

הרס זה משהו אקטיבי והוא נעשה לרוב בכלל בפסיבי, בחוסר אמונה, בנתק.

יש יכולות מעבר מסינריו אחד לשני ואם יש את היכולות לעשות זה כבר לא הרס אלא יצירה מחדש.

ישבנו,גלגלתי סגריה,שאפתי ועוד אחת.

הכרבולת השחורה נכנסת לי לעינים והיא איזו ג'ניס ג'ופלין ארוכת שיער, הכל מתנהל בשקט ומבפנים יש רעש.היא רוצה חיים שלווים, אני צרכה יציבות והדרכה. אמא שתחבק ותגיד, הכל את יכולה. זה המלכוד בדיוק, משפחה ובטחון  מנומנם אל מול תחושה.

לסרוגין, את הערת את זה בי ואני לא יודעת איך מרחוק אפשר קרוב.אבל זה עדיין כאן, משוגע, בלי גבולות.שלי.

כל אחד צריך קרבה ואני חושבת על המזוודה בפינה

הזכרונות מתיצבים לפני עבר, הווה, עתיד. מה שהשפיע, מה שנזנח, מה שכעת. וכעת יש אדם שמורכב בתלת מימד בו המספר הוא העתיד, המספר גם מעגלי לעבר, כי אי אפשר לדעת כמה נחייה ומה אחרי אבל ברחונו יש תמונה של זקנה עם תה או דף שחור כי מה שיהיה מתקיים רק בראש, בכל שנייה ושנייה.

אנשים צרכים אנשים גם כדי לספר סיפורים, חבר ילדות שהכיר אז והיום, שדרכו ניתן לראות איזה קו לינארי שמוכיח-אני קיים, זו חוויה משותפת.

כשקטנים זכרונות גדולים, כשגדולים כל זכרון מונח תחת מיקרוסקופ של ספק ומלא פריטים שונים.

יש לי קנאה בילדים כי ככל שהזמן עובר העולם נראה לי פחות גדול ואני נמוכת קומה, קופצת, שמה עקבים וכבר..משהו במספר, בגיל מתחיל להשתלט על הממשות.

אם רוב האנשים הולכים במסלול ברור זה הגיוני שהטבע האנושי מחזורי, אבל מה עם הסטיות או השלבים שאין ניתן לשים עליהם אצבע.

לילדים יש דמיות מפתח, העתיד הוא כמו שהאנשים הגדולים חיים, זוגיות, קרירה, אבל מתי בכלל אנחנו מתבגרים? אנחנו לא מתבגרים פשוט נכנסים יותר ויותר רבדים לתמונה.

האינסנקט שלי אומר שכדי שהעבר וההווה יהיו טובים צריך בהם אנשים טובים, מתאימים, כי ללכת בדרך לבד זה שקט ומרגיע אבל העקבות נמחקות בקלות.

הערך נמדד לפי מה שהיה, נבנה דרך כשלונות, הצלחות. האם אם בלי זכרון מחליט החלטות מהר יותר כאשר הוא לא שולף חוויות עבר דומות?

אומרים שזיכרון של סטלנים נפגע, אני מאז ומתמיד היתי גרועה בלזכור דברים שקרו לפני שנייה, איפה שמתי, מה אמרו לי אבל לעומת זאת הסיפורים שסופרו וסיפרתי מזמן חדים כל יום יותר ויותר, כמעין האחזות בקיימות. קשה לי לשים את זה במילים, את המוטרדות ממה אני מורכבת, כי זכרון הוא לא מוחשי כמו ציור או מוזיקה.

כשהיתי בת שתים עשרה סבתא שלי סופית הובחנה בדימנציה, לפני זה היו סממנים וזה היה החותם הסופי. אפשר להגיד שמשהו כמו חמש עשרה שנים חזיתי בהתפוררות זכרונות, בחוסר יכולת להשלים עם הדיסוננס איך אדם חי בגוף חלול. אדם שיש מסביבו זכרונות, ממשות,שהפכו אותה למה שהיא, קיום לא מקוים.

שנאתי לבקר אותה, זה היה כמו לשבת במיטת ערש כשלא ברור אם זו גופה מדברת או אדם שהזכונות שלו נכלאו בתוכו ופשוט הסביבה לא רואה את הממשות שלהן, כי אין התפתחות. כי הכל בא והולך והידיעה שאנחנו בסופו של דבר נעלמים גורמת לתחושה של שיקריות.

אי אפשר למדוד נשמה, ממה היא מורכבת ובכמה אחוזים, באיזה מקום יש את אבא בנשמה ואמא ואהבה והגשם הראשון. כמה אחוזי שנאה יש, קנאה, פחד, האחזות. כי הרי זה בלתי אפשרי להפסיק להאחז במשהו מוכר, בסיסי כי אז, מה אני? 

פעמים רבות נדמה לי אני זה הקיום שלי בעיני החיצון, ואני מבולבלת בין שלטים ולאיפה ללכת, כל דרך תוביל לזכרון אחר. אבל מה עם התחושה?

ללא מצמוץ ברור לי שאני חיה בשביל אחרים. הקימות שלי מרחפת, לא ברורה. במוחי אני אמנית, מתנדבת עם אריות באפריקה, חוזרת כל לילה ובוקר ויום לסקס אחר,נוסעת בכבישים, אוהבת בלי חשש מזכרונות באים. אבל לצד כל זה, מה שברור לי הוא שאני זה מילה.

וזכרון, קימות, תלויה במילה.

זכרון יציב ככל שהתחושה היא גדולה, משאירה חסר, נרקמת שוב דרך טקסטורות וריחות שמזכירים