היתי יכולה לקבל את פרס חביבת הקהל של עולם המטפלים.

בפגישה האחרונה הפסכולגית בקשה ממני חיבוק, זו שלפניה אמרה לי שהיא אוהבת אותי בפרדה. אני תוהה אם אני מסמלת עבורם את המטופל המתמיד, הנוחה, זו שמשתפת פעולה ומקשיבה ולא אגרסיבית אפילו טיפה.

בכל טיפול ברורים לי גבולות האינטימיות, כלומר, שתמיד יש מרחק, שאין לי שמץ של מושג מי יושבת לפני חוץ מהסטראוטיפ של המטפל המטופל.

לרוב נוצר אבל איזה קשר של חיבה, עם חלק על גבול החברות ככל שאפשר להגיד שזה ככה כשלא מכירים, אני מרגישה שהם רואים בי ההגיון, החברה הזו שמתוסבכת. ולכן אני מרגישה את הנגיעה הזו בין הכסאות, שאני נורמלית מידי, אבל מבולבלת מידי לעולם החיצון ככה שהמוח שלי הופך לכלא הפנימי שלי, מקום שמחליט שדי, מקום שפתאום הכל נהיה בו דמנטי, חוזר אחורה וחלילה, מתעטף בתאים אפורים של פחד ושמחה וחזרה.

אחת מהן אמרה לי, הלוואי היתי יכולה לקחת אותך ביד ולהראות לך את העולם, שהוא בסדר ולא נורא. אני יודעת את זה שתמיד תלוי בזווית בה מסתכלים אבל יש רגעים שמרגיש לי שכל העדשה שלי נהיית מלאה באדים מערפלים ואין תנועה. אני לא מבינה מה קרה לי, מרגע אחד של דילוג ושמחה למחשבה ההולכת ומתגבשת שזהו ודי,תקליט שרוט שממשיך לנגן עם השריטות וקופץ עד שהמחט כבר עייפה.

אולי נולדתי מורבידית וכהה, אולי בכלל אני מוארת וכל הזמן נלחמת בחלק הזה, בלי הפסקה.אני יכולה גם להיות בצד השני של הכסא. הרופאה.

לפעמים זה כמו ללכת בין הטיפות

כאילו להיות בעלת רקע אחר, היסטוריה ומטען שונים.

אני אני אבל מה אם הסיפור שנבנה הוא בכלל אחר.

אני מביטה בפנים העגולות שלי, בעינים הרדומות ונראה לי שאני לא מכאן,

אולי מרוסיה, אולי קוראים לי אליס ויש לי מטען וריש מתגלגלת.

אנשים עוברים לידי ואומרים לי קרסיבה ואדייסודה,

קל לי לדמיין שאני אחרת, זה קצת מסביר למה הרגלים שלי לא באדמה והשפה שאני שומעת לא תמיד מתחברת לי למשפט.

אני מנקה בתים, ברקע יש את מרגול. אומרים שהשכלה מקדמת, אני מורידה עוד גלון של אקונמיקה ומתעלמת מהבחילה.

יש אנשים שעובדים בכורים ויש כאלו שמנקים שאריות של אחרים בשביל איזו מסגרת נוחה.

קל לי לרחם על עצמי ככה, ממבט בוחן מבחוץ. תראי מה נהיה.

הסיזפיות של עבודה קשה, השיר שמתנגן על פועלים, לפעמים לא נראה לי שאי פשר לפרוץ את המעגל הזה בכלל.

לא את התחושה הקטנה, לא את הרצון שציפור תפרוץ ותצייר על כל קיר לבן,

תנקר את הניכור הזה כאילו שהיה קיים. בסך הכל, כל ציפור צרכה ראש בעננים ורגלים מנותקות מהקרקע כדי לעוף הלאה.

זה כשאדם לא מבין את השפה של השניה

את הגינונים הקטנים

ממה הוא צוחק

מה מרגיש לו להיות זווית ראייה אחת

בתכלס כולנו אותו דבר

נעים באותו רצון

רוצים אותה נעימה

אותו שטנץ וכולנו נורא חכמים

ואהובים

ובכלל לא

כי במקשה אחת 

כל אחת לחוד

זר בנפרד

במפגין

התגית סכיוזפרנית רשום לך על הדש השקוף

בחיוך ובעינים הבורקות, החיות

לי רשום גבולית, אבל זה נכתב בזהירות ושאלה

נורמלית, קצת מוזרה

נדמה שבמערכת הזו יש נטיה ליפול

בין הכסאות

במרווחים

לחיים שהם כמעט

לימודים

פחד לקרוס

זוגיות

פחד להקשר

רגש

פחד להסחף

אז נשארים בביניים

של התקופות

לא פריחה ולא חושך

נעמוד מאחורי קופה או באיזה מחסן

ונגיד 

שאולי יכלנו קצת יותר

אם לא הינו בתוויות

מדבקה קטנה שמתקלפת מהדש