לכאן ולשם,

אני מוכרחה את המעברים החדים האלו, עיר, רעש ליכלוך, נקודות ציון לרחוב ולעיר ולבית ולסמטא.

או  השקט,טהור,קטן, טריטוריה מוצלת,שמש מלטפת, אנשי בקר , מישורים אין סופית שבה השלטים יותר נראים כמו ציורים ממליצים.

אני חיה בסופי שבוע של אנשים, במקום שהם היו רוצים לבלות בו אבל המציאות אומרת להם לחזור הביתה, לבנינים, למכוניות, לאוויר מהמרפסת שחייבים לשאוף.אני נושמת ונושפת. פעם זיהום, פעם נווה מדבר.

במציאות, כל מציאות צרכה יציאה משגרה.  נדמה לי שהתזיזיות מכאן לשם חייבת את השנייה הראשונה של לראות מקום חדש. אחר כך עם המוכרות אני נזכרת שבסופו של דבר זה אני

לכאן ולשם. 

אבטיפוס

יש משפטים שחוזרים על עצמם,

רעיונות, רגשות, דימוים, מיוחדות.

כשרגש מתעתק הוא מיוחד באותה מידה, הצורך הוא אותו צורך. יש עינים דמות, קווים כללים, זכרון שנמחק.

בין בתוליות של טהורה,את מקודשת, וגם את מקודשת וגם את.

זה טבעי שלאנשים יש אבטיפוס, בין אם אדם אמיתי שהיה פעם לרגש שיש צורך שיחזור. לא תמיד זוכרים מה המקור ואולי הוא לא משנה כי הלחפש ולמצוא חוזר על עצמו כי משהו במילא מבראשית התחיל בצורך, בטעם האישי.

ברצון להיות כמו.. ברצון להיות אחרת. לפעמים מתחברים עם אנשים שמה שיש בהם, תרצי לקחת איזה מוסר הכל. לפעמים זה הפער בין מה שמעזים לעשות, מה ששונה וחריג ומפתיע.

יש כאלו שבצורה בולטת, טיפוס. יש כאלו שמחפשים תכונה אחת שמעידה על השאר, כמו לבוש מסוים, לימודים, עבודה

.

החזרתיות הזו תמיד הפריעה לי, לא יודעת האם זה מהרצון לא להבלע, להיות בעלת חשיבות וקווים אישים כאלו קצת עקומים ולא ישרים כמו השאר.

משהו שרוצה להיות זכרון חרוט, המודעות של אני חיה, קיימת, רק בעיני מישהו אחר. וכמה עינים ומשפטים של אחרים בונים לי את הזכרון מחדש.

משהו בה גורם לי להרגיש אחרת, כשהיא אומרת את הכי אני יודעת שיש בזה קצת מהצחוק, את הכי יפה בעולם, הכי חכמה, זה שקר, לא באמת שקר כי באותו רגש מה שיש מולך הוא מחושי. אין חוכמה או תווי פנים אחרות. נדמה לי שכל משפט נאמר לראשונה כי הזכרון שלה ככ נמחק בקלות, כאילו אין לה אבטיפוס כי היא לא זוכרת את ההתחלה או את הקודם. ובאמת נראה שיש שוני, שאין את החזרה לדמיות הקודמות ולצורך הבסיסי באדם אחר. הקודמת היתה רחבת כתפים ואינדאנית זו שלפני אקזוטית ולפני ולפני יש מלא קטועים.

הכי,

היא הכי מיוחדת, בשקט, במילים האמתיות, בזה שהיא מקדימה מחשבות מבלי לדבר בשפה הרגשית שלי, פשוט בשני מילים, זה מכעיס שהיא מקדימה, המאסטר מינד הזו שלעולם לא מרגישה או מראה את החוכמה הזו, הכל בצניעות, עומד ונמצא.

אבטיפוס הוא כמו ציור,

בהתחלה יש דמות נולדת וערומה, אחר כך נותנים לה מבע, בגדים מתחת ומעל, בועות של דיבור. מתחת, בצד ובאותיות קטנות יש איזה רצון להוביל למקום מסוים, לפעמים רוצים לפתח את האבטיפוס ולפעמים הוא נשאר בדיוק אותו דבר.

לפני שאני הולכת רע לי, היא לא אבטיפוס ואני שוכחת ממש במהרה, לפעמים רודפת אחרי הכוס או האגו שלי. ברצון לחשק, נחשקת. אצלה זה לא אקראי, לא מוטל בכלל בכל זה. כשהיא שם אני יודעת שגם אני שם, זכורה וחרוטה, בעלת משמעות. גם אם אחרי זה אמחק ויצתייר משהו חדש. המחשבה שזה יקרה מבהילה אותי, הללכת , אבל הלשאר ולשחק עם החשיבה העתידית וכל מיני אופציות רחקות מעיפה אותי למקום שגם בסופו של דבר יהיה לא חדש, אבטיפוס לסניריו אחר וקדמוני. להתחתן, לצייר, ללדת, לגלות שאני לסבית, להחזיק ביצים חזק למישהו, להיות סטריטית, להיות קופצת מהצוק, חסרת נשימה, נותרת מאחור, יוצרת, חותכת, תופרת, שעון שוויצרי, הולכת זקוף על סטילסטו, עורב, פועלת פשוטה. האבטיפוס שלי מלא בצורות שונות. 

גם אם אצייר לך אף ופה זה לא יעלה בדמיוני. זה לא רק שאני כאן בגלל הבטחון, התחושה הנמצאת, החשובה. זה הידע שזה באמת, כרגע, באמת באמת ואז העתיד יציב החל מההווה.

היא הכי לא אבטיפוס. אבל קל לי לראות את השוני באחרים מאז ומתמיד.

יש מסעות של מראות,

נופים. חשקים למיץ גאויבה וטרקים. יש מסעות שנוצרו כדי להגיע למטרה, שיא, סוף העולם ובחזרה. יש כאלו שלא צרכים את החוץ, הרפתקאה זה ספר חדש, מחשבה שנבראת, אצלי המסעות תמיד בנוים על רגש, פחד, העזה, התמודדות. כן מזה יש לי הרבה, עקשנות ודווקא בחבלים היותר דקים.

הרפתקאה,

יש בה הרבה להספיק והיא בצעדים קטנים שרועה באין סוף. לפעמים הפחד הוא האבטיפוס, היציאה מהאזור של לאוו דווקא הנוחות. להרים את הידים.

לחדול להתקיים בראש ובזכרון של אחרים. זה גורם לחוסר רגלים, להליכה איטית ועקומה שמזדקפת במחיאות כפיים.

אבל מחר, כשאסע לעיר לתקופה, אולי הכל ימחק בשנייה. 

החווה יצאה לפגרה.מה שמותיר אותי בחודש חסר מעש, כותב, ורטואלי, מעשנת ירוק ומחכה לסטלה שתבוא ותעיף אותי מהשגרה. אני קמה למכונת תפירה ואפילו החוט מסרב להקשיב לי.

בחיפה אני מרגישה חיים שונים. בשבוע הראשון, קמתי, עישנתי במרפסת ושתיתי קפה, ניסיתי לדמיין שאני באיזו קאסבה צרפתית ואני עם הסגריה מביטה על הנוף, הבנינים המתקלפים, השמים האפורים גם כשחם. הריח של השתן נמצא בכל פינה, אנשים מרימים רגל ולא מסוגלים להתאפק.

הניגוד בין להיות במדרשה לעומת בעיר, השקט שהופך להרבה אנשים נטמע בי די מהר כאילו יש לי חיים אחרים. פתאום כולם נחמדים וזה בעיקר בי, בשלה יותר, פחות מאוימת ומוקצב. הבתים מרחוק, נראים לי כמעט בראיית רנטגן. אלביס שר בצורה פדופילית "את תמיד במחשבות שלי".

 את תמיד שם, התקופות, האזורים, המרחב לבד, כמה טוב לבד, בלי עינים חוקרות.

בעיר אני מרגישה תמיד נחשקת, זה חסר לי התחושה הזו, למתוח עד כמעט הסוף את התחושה של לקחת משהו ללילה בזרועות אחרות,לא מנומשות, שפתיים אחרות ועבות טיפה יותר, גוף אולי גדול, גברי ומגן, או נשי וצנום. מישהי שלא תהיה כמוהה כי זה כבר יש רק אחת. משהו שיהיה קרוב, שונה, עולם שלם של סיפורים, להכיר מבפנים ולא להכיר בכלל, כמו ב"טנגו האחרון בפריז"

החיים שמחכים לי כשאסיים נמחקים בשניה כאילו היו סצנה ממזמן שגם תעורר לי זכרונות כשראה את החול והמבנים.התשוקות כאן הם רק להבה של מצית חסרת דלק, תמיד אש קטנה, תמיד מרמזת.

לבד

כשיש יחד מובטח זה האידאל.רק לא כרגע.