כשיצאתי מאשפוז יום הפסכאטרית שטפלה בי ושנאתי כמובן בסוף אמרה לי-

יש לי חלום, לראות אותך מטפלת באחרים.

כל מיני מטפלים לאורך הדרך אמרו ורמזו לי את זה, לי זה נראה כמו ברירת מחחדל ומצד רביעי מה לא..ברירת מחדל, עם הכל זורמים ומגלים אם זה טוב או רע, הבעיה היא כשמהדד מפר את האיזון שלו והתחושות מקבלות תירוצים ונסיבות מקלות.

כשהיתי צעירה יותר פחדתי נורא מאיך שאני נקשרת לאנשים, חזרתי במעגליות אחרי הבקשה שלא יהיה לי אכפת יותר, יום אחד אסתכל ולא אזכור במי מדובר. בהווה עתיד הזה אני מבינה שזה בלתי אפשרי, כזו אני, נקשרת בקשר של שבועת צופים, קרוב מידי, חונק מידי וקצר מידי. אולי אם היתי מאפשרת לכל אחד פתח לעולם שלי היתי פחות נקשרת כי אז זה לא לקהל מסוים, זו אני, פתית שלג מזורגג בערמה מלאה בכמוהו, נמס וזורם למים.

הצד המטפל בי יכול להיות מרוחק וקר רוח, אוכל להיות כמו כל מטפל שבסופו של דבר עושה מה שמוטל עליו ויש לו פרסטיג' של מקצוע.

כמה מטפלים יש שהלכו לדרך הזו מהסיבה של זה הדבר שנשמע הכי טוב, יותר מידי. כמה מהם שכחו שהם עצמם חולי נפש, גם יותר מן המצופה.

בתכלס, אף אחד לא יכול להבין את השני, אפשר לנסות לקשר בין אסוסציות אבל הרגש לא נחווה באותה פרספקטיבה כמו שנשר לא רואה מלמעלה את מה שהעכבר רואה על הקרקע.

ובעצם, כל החוסר הבנה הזה נבנה כי לי עצמי נקטע הטעם בחיים, אין סיבה.

אין רצון להמשכיות ומכך נגזר שהמיניות מכובה, הגוף מכוון את עצמי למוות וקמילה והדאגות והשנים רק דוחפים יותר ויותר כדי שנימס בתוך הערמה.

העכבר רץ על האדמה אבל לא רואה את הנשר למעלה וגם הוא, נקודה.