תמיד העברתי ביקורת על כל הנשים האלה"המקוריירות" שרק עבודה יש להן בראש
חשבתי תמיד שהן אמהות אגואיסטיות
אלה שחוזרות מאוחר, שנוסעות לכל מיני כנסים ומשאירות את הילדים עם מישהו אחר
שאף פעם לא מספיקות לקרוא סיפור לילדים כי יש להן ישיבות עד אמצע הלילה,
שהילדים שלהן קוראים כבר אמא למטפלת,
שאפילו לא יודעות באיזו שעה הילד מסיים ללמוד ומה הוא אוהב לאכול בארוחת ערב,
שרואות את הילדים בסופי שבוע וגם אז אין להן זמן
שלא יודעות איפה נמצא התנור במטבח...
שלוקחות בייבי סיטר או משאירות את הילדים לבעל כדי ללכת לפילאטיס,
שמבזבזות הון תועפות על בגדים ומכוני יופי
שנראות תמיד טיפ טופ כי המטפלת לוקחת את הילדים לבית ספר ויש להן זמן לטפל בעצמן
כל ה...נשים הללו ...שרק חושבות על עצמןו..
תמיד חשבתי בשביל מה הן הביאו ילדים ? כדי לתת לארחים לטפל בהם ?
קלישאה...
אבל כשאני רואה את עצמי
בת 40, מורה בגלל שהשעות נוחות אבל שונאת את העבודה ואת כל מה שסביבה..
מותשת מהחיים
הילדים שלי באים מתי שהם רוצים להפריע לי, כי אמא תמיד לרשותם
בלי גבולות
עושה הכל כדי לחזור מוקדם ולהיות עם הילדים
אבל כשאני איתם רק רוצה שיעזבו אותי בשקט
כי כבר אין לי כח לריבים שלהם
הילדים שלי לא נראים מי ידע מה מאושרים, רק מתלוננים בלי הפסקה
אז מה יוצא לי מזה בעצם ?
אין לי קריירה
ואין לי כח לילדים
ורע לי
אז לפעמים אני חושבת שהאמהות האלה אולי מרגישות רגשי אשמה ואולי לא
אבל לפחות הן עושות מה שהן אוהבות ורוצות לעשות
והילדים ?
נראה לי שהילדים פשוט רוצים אמא מאושרת
אולי אני טועה
ואולי לא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
