אני לא יכולה לתאר אפילו את סערת הרגשות שמתחוללת בי כרגע. ולא, לא רע לי. אני מרגישה מושלם. מרגישה שהכול טוב. אני מרגישה שזה לא יכול להשתבש. אני באופוריה מוחלטת. אני אעז להגיד שאפילו יש לי דלוזיות והגעתי עד כדי מאניה. אז אולי אני בעצם יודעת שני דברים? -שאני מחליטה אם רע לי או טוב לי. -שאני בכול מקרה לא יודעת כלום. עכשיו בלבלתי את עצמי. יש לי נטייה כזו. מוזרה במקצת.
אבל הי! אל תאשימו אותי. אתם מבינים, המחשבה שלי ממש מהירה, ואני לא מצליחה לבטא בקול את כול מה שאני חושבת, לפחות בצורה ברורה, ובטח שלא בכתב. אבל איכשהו קצת יותר קל לי לכתוב, כי יש לי תזכיר למה שנאמר רגע לפני, או נכתב... שוב התבלבלתי.
אני אגיע לנושא שלמענו בכלל התחלתי לכתוב את הפוסט, כשאני מתה מעייפות.
היה לי יום רגיל לגמרי. שום דבר מיוחד. חוץ משעה שהתעוררתי כמובן... אבל בכול זאת, זה היה היום הטוב ביותר בחיי. הכול מתחיל לפני כשבוע...
יצרתי קשר עם נערה, אפילו עלמה צעירה, יותר מבוגרת ממני בכמה שנים. שהחיים התאכזרו אליה בדרכים נוראיות. יש לה צלקות בנפש שכרא לעולם לא יחלימו; ויש לה כול-כך הרבה פוביות, כול-כך הרבה פחדים...
בכול מקרה, דיברנו קצת והחלטנו להיפגש, מפני שזה לא אותו דבר לדבר דרך המייל לעומת לראות אחת את השנייה פנים מול פנים.
קבענו שנפגש בבריכה בקריית מוצקין. כול היום התרגשתי. כול-כך דאגתי מהפגישה. הייתי לחוצה. אני לא יודעת למה. אבל זה לא היה משהו רע, זה היה מהתרגשות.
בדרך לשם הלכתי, הבטתי בעצים וכאילו קדתי להם לשלום, אם כמה טיפשי שזה נשמע, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה, וכמו שאני עושה מדי פעם. הלכתי בנינוחוןת, שמעתי שירים קלאסיים, שמחים כאלו.
והגעתי למסקנה מוזרה, שהטבע, הוא פשוט טהור. הוא לא מושלם. יש בו פגמים. אבל זה מה שהופך אותו לעלה כול-כך. המסתורין האמיתי בעולם, הוא לא מה שמוסתר, אלה מה שגלוי לעין. חוץ-מזה, אין דבר כזה ניסים ומיסטיקה וכול השטויות האלה [כמובן שזה רק לדעתי.] הכול אלו בעצם דברים ברורים שאנחנו עדיין לא הבנו. ונכון, יש גם דברים שלא צריך להבין. ונכון, יש גם דברים שלעולם לא נדע.
אבל זה היופי שבחיים. שאתה פשוט לא יודע כלום. יש אנשים שפוחדים לקחת סיכונים. יש אנשים שעושים שטויות. אני, היום, מצאתי את הגבול. מצאתי את הדרך שלי לאושר. וזו דרך שלי, שמצאתי לבד. אף-אחד לא סיפר לי עליה. אף-אחד לא מכיר אותה. היא שלי ורק שלי. זו אפילו לא דרך. מצאתי היום את האושר. אני מרגישה כול-כך מלאה ומסופקת.
ובאותו רגע נרגעתי. הפסקתי לדאוג. לא ידעתי אם יהיה טוב, לא ידעתי אם יהיה רע, לא ידעתי מ יקרה ואיך. אבל פשוט, לא דאגתי. כול הלחץ נעלם. החרדה. הבושה. כול הרגשות השליליים.
אפילו על עצמינו לעולם לא נוכל לדעת הכול. זה כאילו מוריד אחריות. זה שיחרר אותי לחופשי, מזה זמן רב.
כשהגעתי למקום המפגש, רגועה, שליוה ומלאת ציפיות, בדיוק על הדקה שקבענו, התחלתי לחפש אותה. היא לא הייתה שם. או שלא ראיתי אותה. ולפני שאתם שופטים אותי או אותה- לא ראינו אחת את השנייה בחיים, אין לנו שום דרך ליצור קשר חוץ מהמייל, אין לנו מושג איך השנייה נראית, טוב אני דווקא כן יודעת איך היא נראית [בערך], אפילו שמות אנחנו לא יודעות...
כן, אני יודעת, זה רק נתן לכם פרספקטיבה חדשה בכדי לראות אותנו, שאנחנו סתומות גמורות. אבל- הקליק שהיה ביני לבינה (לא מיני! נפשי.) היה מיוחד. לפחות לדעתי. זה היה משהו, לא מהעולם הזה. באמת. אני איכשהו, ידעתישאזהה אותה ברגע שאראה אותה.
אבל לא ראיתי אותה. הייתי שם שעה וחצי והלכתי. אולי לא נועדנו להיפגש היום. כנראה פיספסנו אחת את השנייה. היו שם יותר מדי אנשים.
אבל אני לא דואגת, אנחנו עוד ניפגש, יהיו עוד הזדמנויות. אני לא יודעת מה יקרה, אולי ננצל אותן, אולי לא... אבל מכאן, זה תלוי בנו...
אז, לא לדאוג, לתת את כול מה שאפשר, ויהיה מה שיהיה. אנ ימספיק חזקה כדי להתמודד מול כול דבר.
ואחרי כול הפוסט החופר הזה, שבו לא פרקתי אפילו רבע מהמטען הרגשי שלי כי שוב בלבלתי את עצמי לגמרי עם המחשבות,
החלטתי, שאני בכול זאת לא יודעת כלום ולא הגעתי לשום מסקנה. אנ חושבת שברגע זה, כשהעייפות משתלטת עליי, אני אהיה מאושרת ואלך לישון.
תשמחו, גם אם אתם לא, גם אם תרגישו צבועים בהתחלה, אם מאמינים בשקר מספיק חזק ומספיק זמן- הוא בסוף הופך לאמת; לטוב- ולרע.
אז בואו ננצל זאת לטובה.
ולאישה, נערה, ישות, המיוחדת הזו, שלה הקדשתי את הפוסט הראשון שאני מרגישה שיש לו משמעות והוא איכשהו מאורגן לפי סדר מחשבות שעוד בני-אדם יוכלו בערך להבין אותו, אני לא מוותרת עלייך. אני לא יודעת אם אוכל להציל אותך. לא יודעת אם אני לא אשבר באמצע. לא יודעת מה יקרה. דבר אחד אני יודעת- אני פה, כדי להקשיב לך ולעזור לך במה שתצטרכי. את אדם מיוחד, מגיע לך להיות מאושרת.
אני רק מקווה שלא תנצלי אותי, כי לפעמים אני מעט פראיירית. אפילו מאוד. אל תדאגי.
.There is always hope. you see? it's written there
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: