את יודעת מה היה בעיניים שלך? אדישות. אידשות ותקווה. את אול חושבת שלא אכפת לך. אבל את עוד רוצה לחיות. את רוצה להיות מאושרת. את מתכחשת לזה, אבל את רוצה. יש לנו אינסטינקט שגורם לנו לרצות לחיות. יש לנו רגש, שכול המלנכדוליות וכול הקשיים בעולם לא ייקחו מאיתנו את הרצון להיות מאושרים ולחיות.
אני מוכנה לעזור לך. אני אשב ואקשיב. את יכולה לדבר ולומר כול דבר שאת רוצה, אני אקשיב ואזכור. אני אומר לך את דעתי. לעולם לא אומר לך מה לעשות.
את יודעת, את כול-כך מיוחדת. ואני אומר לך למה- את אמיתית, כנה, ולמרות כול החרא שספגת- את שארת אנושית. מה זה אנושית? את אכפתית, עדינה, וחמה. את לא מצליחה לראות את זה. אבל אני כן. אני יודע שהדעה שלי די נחשבת לדעה של חתול שקשת יוצאת לו מהתחת.
אבל אני בכול זאת אומר אותה. והסיבה שאני לא אומרת לך את זה בפנים היא לא מתוך פחדנות, אלה מכיוון שלוקח לי זמן לנסח את מה שאני רוצה לומר. כי כפי שכתבתי, אני חושבת מהר מדי ולא מצליחה לעקוב אחרי זה.
הייתי רוצה להגיד לך, ואללה, את מצאת את האדם שמבין אותך ושאת יכולה להיות עצמך עד הסוף איתו.
אני יודעת, שאם היית עצמך, לא היית מקללת. לא היה לך ראש כחול. לא היית מעשנת. לא היית עייפה. לא היית לחוצה.
את לא רואה את זה, אבל את אדם מפותח. ח, לא מהבחינה הזו... מהבחינה שיש לך אופי. והוא לא שטחי.
אני לא יכולה לומר לך מדוע אנחנו קיימים. כי אני בעצמי לא יודעת. אבל אני חושבת, לעניות דעתי, שאם אנחנו כבר פה. בואו נעזוב את כול הזין- בואו נפסיק לדאוג. וכן, את יכולה. את יודעת איך? דברי. לא סומכת עלי? אני מבינה אותך.
אבל מגיע לך להיות מאושרת. ואת תהייה. את יכולה. את תעשי את זה. הרגע, מצאת את האדם שחיפשת, מישהו שמבין אותך. אני הסתכלתי עלייך. והבנתי מי את, יכול להיות אפילו יותר טוב ממה שאת חושבת.
מתאים לך בוב מארלי, עזבי מטאל.
הייתי אומרת לך ללכת לטיפול. אבל אני לא סתומה, אני יודעת שרוב המטפלים הם חרא דבר ושרוב הסיכויים שלא תוכלי למצוא אדם שבאמת יעזור לך.
בשביל זה אני פה. ואני גם הולכת לחפש אנשים שיוכלו לעזור לך. כי אני מפחדת לטעות ושיקרה לך משהו רע. את? פשוט אל תדאגי.
חל שינוי בחיים שלך, את לא רואה? אני ראיתי איך ניסית להתרחק מקופסאת הסיגריות. את לא קולטת את זה, אבל את שונאת לעשן.
את עוד תראי, את תהיה מאושרת, גם אם רק לזמן קצר ואז הכול יגמר. אני מבטיחה להתאמץ. לא מבטיחה שזה יצליח, בכול זאת- אני לא רוצה לשקר.
זה מוזר, אני מרגישה שאני סתם עוד אדם מוזר בחייך. אבל בכול זאת, אני נותנת לעצמי כזו חשיבות- "האדם שמבין אותך, מההתחלה ועד הסוף".
פחח, איזה תואר נתתי לעצמי. ועכשיו, כול שנותר לי הוא להוכיח שאני ראויה לו. ואני הולכת להתאמץ עבור זה. אני מקווה שתעריכי את המאמץ. לא בגלל שאני רוצה תמורה [למרות שאני חייבת לציין שאם אני אקבל את הערכתך אני ארגיש נחמד, כי אני מכבדת אותך] אלה כי אז את תראי שאת חשובה. אז את תביני שאת מיוחדת. אולי זה קצת ינער אותך וישנה לך את הפרספקטיבות.
חפרתי, הרוב פה זה בולשיט, מקווה בין השורות מצאת את המסר שניסיתי להעביר לך, שאפילו אחרי שכתבתי את כול זה אני בעצמי לא הצלחתי להבין.
תמסרי ד"ש למשפחה.
יש לי המון דברים להגיד לך ואת כולם אני מעבירה לך בשתיקתי. כשיגיע הזמן הנכון, את תדעי- שאנחנו בני האדם, לא יודעים כלום, אז כדנראה שכול הדברים הרעים, הם שוליים ובגלל טמטום היתר שלנו אנו לוקחים את זה קשה.
הדלוזיות שלי, הן גורמות לי להרגיש כאילו גם אם אני אאבד אדם קרוב, זה לא יזיז לי. אני חושבת שכבר עברתי את השלב של המאניה. הגעתי לאדישות מוחלטת. ואולי בגלל זה אני אוכל להועיל לך. אני פסיבית.
לא יודעת, אני לא יודעת כלום. ורק למקרה שתהית- אני לא אדישה כלפי אחרים, רק כלפי החרא שבינתיים אין לי בחיים. אני פשוט מרגישה מוכנה לקראת הכול.
אני לא פוחדת. גם את לא. את דואגת. ואין סיבה. זה מדוע אני אומרת לך לא לדאוג. את גם כועסת. מאוד. את לא שונאת, את מלאת חימה.
אבל כפי שאמרתי, הכול יעבור. אז בואי נפסיק לדאוג. מדהים, אני אומרת את זה וכול הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה שרע לך. אני מדמיינת אותך מוצצת את הסיגריה המזויינת הזו. את רוצה להפסיק, פשוט לא יודעת איך.
את רוצה לברוח מהחיים האלה, אבל בתוכדך את יודעת שזה פחדני ושזה לא יתקן דבר. אני באתי בכדי לעזור לך להילחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: