מסע בין פתיתים כוכבים

מסיבות החנוכה שבאו עלינו לטובה בחודש האחרון, הזכירו לי נושא שרציתי להעלות פה כבר זמן מה.

מי שיש לו ילדים (וגם מי שאין לו ילדים אבל קרא את הפוסטים הקודמים), יודע שלגדל ילדים זה ממש לא עניין פשוט. כל נושא הילדים מלווה בהמון קשיים, ובהם המחסור בשינה, המחסור בזמן פנוי, המחסור ברומנטיקה והמחסור בחיים באופן כללי.

עם זאת, קיים קושי מרכזי נוסף, שטרם הועלה פה לדיון, והוא עניין המסיבות  בגן. האמת היא, שהשנה התברכנו בגננות שמצמצמות את המפגע הנ"ל למינימום ההכרחי, אבל עד השנה הנוכחית, זו היתה פשוט קטסטרופה. מרגע שהילדים נכנסו לגן התחיל רצף אינסופי של מסיבות, שנראה כאילו לא יגמרו לעולם. מסיבת יום הולדת, מסיבת חנוכה, מסיבת פורים, מסיבת סוף שנה, מסיבת פתיחת הספריה, מסיבת יום העצמאות, מעגל מתופפים, שעת סיפור הורים-ילדים, והשד יודע מה עוד. נראה כאילו הגננות במערכת החינוך שלנו לא לגמרי הבינו שמי ששולח את הילדים לגן ביום שישי, זה בגלל שהוא רוצה 4 שעות של שקט. לא מעניין אותו שום דבר אחר, חוץ מאשר לקבל 4 שעות של שקט. בטח לא זה שנפתחה ספריה בגן, או מעגל המתופפים שהגננת הזמינה כי נשאר לה כסף בתקציב בסוף השנה ("הזדמנות מצוינת לקצת זמן איכות עם הילדים..." היא כותבת במייל. בטח. הזדמנות מצויינת בשבילך לסיים את היום בשעה 11:00. זה מה שזה).

כדי להסביר קצת על מה אני מדבר, הייתי רוצה לפרט כמה מהבעיות המרכזיות שמעורר נושא המסיבות בגן.

על הבעיה הראשונה והחמורה ביותר, בעיית ה"תפסיקי לדפוק לנו את יום שישי", כבר דיברנו, מה שלא ימנע ממני כמובן לדבר עליה שוב: גננות יקרות: אנחנו לא רוצים להגיע לגן ביום שישי, לא משנה מה האירוע. עזבו אותנו בשקט. למקרה שזה לא היה ברור,  אנחנו לא עובדים אצלכן.

הבעיה השניה היא לא פחות חמורה, והיא בעיית הריח. ברגע שנכנסים לגן של הקטנים, הדבר הראשון שמכה בך במלוא העוצמה הוא ריח הקקי. לא משנה מתי. בוקר, צהריים, ערב – הריח שם. הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא יכול ללכת לשום מקום, כי במקום שבו יש 25 ילדים בני פחות משנתיים, תמיד יהיה אחד שעושה קקי, אחד שעשה קקי או אחד שמחליפים לו קקי, ובדרך כלל גם  וגם וגם. בבוקר זה פחות נורא, כי אתה משאיר את הילד ובורח. הבעיה היא באותן סיטואציות שבהן אתה תקוע בגן למשך שעה וחצי, ואין לך לאן לברוח. הילדים כבר רגילים, הגננות כבר רגילות, אבל אתה לא רגיל, ולא נשאר לך אלא לצמצם את הנשימות שלך למינימום ההכרחי ולחכות שהכל יגמר.

בעיה שלישית, ואולי זה רק אני (אבל כנראה שלא), היא פשוט העובדה שאתה מרגיש ממש טמבל. בנאדם מבוגר ומיושב, בעל משרה מכובדת וסרן במיל' מוצא את עצמו כשהוא נאלץ לאחוז בזוג פונפונים צבעוניים ולנפנף בהם במרץ לצלילי האקורדיון של מיכל המורה לריתמיקה, תוך שהוא מקפץ מרגל לרגל, מחייך חיוך גדול כדי שהילד יהיה מבסוט, ומרחף במבטו על החדר על מנת למצוא בהורים האחרים שותפים לצרה. לחילופין, ימצא עצמו אותו אדם מכובד כשהוא רוקד עם בנו או בתו את "אני רוקד עם אבא ריקוד יפה מאד", מנענע בהתלהבות מצנח עם כדורים צבעוניים או מרעיש עולמות עם תוף מרים, כאשר הוא מפזז בתוך מעגל של ילדים צורחים. באותם רגעים לא נותר לו אלא לקוות שקיימת הסכמה שבשתיקה בין כל ההורים, ששום דבר שקורה פה לא יצא לעולם מהחדר הזה. התקווה הזו נראית לא סבירה לאור העובדה שהאירוע מתועד בלפחות 30 מצלמות מכל הסוגים, ובאופן כללי כל החלק האחורי של הגן נראה כמו הכנה למסיבת עיתונאים שבה יודיעו ראש הממשלה (בפרצוף מלא חשיבות) ושר הבטחון (במעיל עור) הודעה סופר דרמטית.

עכשיו מילא כל זה, הייתי מוכן לספוג הכל אם הייתי יודע שהילד נהנה. למרבה הצער, בחלק גדול מהמקרים הוא יושב על הכסא שלו, לא מבין על מה כל המהומה ולא מראה שום נכונות לקחת חלק בפארסה הזו. כך יוצא שאני קופץ עם הפונפונים ומנסה לשכנע אותו להצטרף, בעוד הוא מביט עלי במבט שחציו עייף וחציו משועמם, כאילו אומר לי "אבא, בחייאת, בוא נעוף מפה, ונלך הביתה לרדת על איזה צלחת פסטה בלי רוטב".

אז מה נאמר לסיכום ?

לגננות נאמר – עזבו אותנו באמשכ'ן . יומולדת ועוד מסיבה אחת לבחירתכן זה מספיק. ואם אפשר לא ביום שישי.

לילדים נאמר – אנחנו מקווים שפעם, בעוד הרבה שנים, כשתמצאו את עצמכם מנגנים במשולש מפזזים בגן לצלילי מיטב הלהיטים של דץ ודצה (או מקביליהם בעוד כך וכך שנים), תעריכו את מה שעשינו בשבילכם.

ולעצמנו נאמר – הלוואי ואלה יהיו הצרות שלנו. שרק יהיו בריאים ושנוכל תמיד לקטר על המסיבות שלהם.