בסה"כ שלושה קילו. ובכל זאת, עניין של חיים ומוות. אני לא רוצה לרזות עוד, רק שלושה קילו. הגבול שמותר לי. להיות הכי רזה שאפשר בגבול הבריא, לא יותר מזה. ואני מפחדת לא לאכול, לחיות שוב על 400 קל' בקושי, על מעדנים דיאט וגמבה וכוסמת. אז אני מקיאה. כי כן, לאכול ולהקיא זה הפתרון הפחות מפחיד. פחות דופק. פחות הורס. את עדיין מקבלת מחזור והשיער לא נושר כמו מקודם.
ואני יודעת שזה לא טוב, אל תבינו לא נכון. אני יודעת כמה זה כן הורס ודופק, ובכל זאת לא מצליחה לעצור את עצמי. ברגע שאני מרגישה את הבטן מלאה אני מתכופפת מעל האסלה. אפילו לא צריכה לדחוף אצבעות. הכל כבר יוצא לבד. ואז אני מרגישה הקלה. רימיתי את זה. נהניתי משני העולמות.
אני לא רוצה להיות במקום הזה, לא רוצה להקיא ולא רוצה להפסיק לאכול, ולא רוצה להתעסק בזה ולתת ל3 קילו האלה, שהם רק 3 קילו מעל המשקל הכי נמוך שאני יכולה להרשות לעצמי להגיע אליו, להיות הדבר העיקרי שמעסיק אותי.
כי מגיע לי יותר.
ואני מסוגלת ליותר.
גם מידה 26 זה בסדר. זה עדין לא שמנה.
ובגלל זה בעצם פתחתי את הבלוג הזה, כי נראה לי קל יותר להתמודד ולשתף. ואולי כדי שעוד בנות לא יכנסו לזה סתם. חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
