סיפורים בהמשכים

טוב .. אני באמת לא מאמינה שאני פה ושזה באמת קורה.. או שזוכרים אותי בכלל.. עברו שנתיים.. יאפ כמעט שנתיים מאז שפרסתי פה פעם אחרונה.
עזבתי מהסיבות שלי.. נכנסתי היום פעם ראשונה אחרי שנתיים שעזבתי סתם לנוסטלגיה והתחלתי לקרוא את הסיפורים שלי ואת התגובות של הילדים שבאמת נהנו לקרוא אותם(את הסיפורים). ונזכרתי בהרגשה הזאת של פעם, ההרגשה הטובה הזאת שאנשים נהנו מהיצירה שלי ואהבו את זה והגיבו תגובות כל כך יפות.. רובם ;)
קראתי את סיפור שבויה עד לפרק החמישי, כי פה בעצם נעצרתי, וחשבתי לעצמי אולי אני יכתוב המשך רק בשביל הכיף? סתם לראות איך זה זורם.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת שעה מול המחשב ונותנת לפנטזיה שלי להסחף עוד ועוד..

אני לא מצפה לתגובות  את האמת... בכל זאת הזנחתי את הבלוג שנתיים אני לא חושבת שנכנסים בכלל..
וגם אם יגיבו, אני לא מבטיחה להמשיך עוד, נראה מה יהיה אולי כן אולי לא חחח :)
אני חושבת שבשנתיים האלה הכתיבה שלי השתפרה מאוד בכל זאת גדלתי, למדתי, השכלתי קצת יותר.. החשיבה שלי שונה
אומרים שאם מזניחים משהו עם השנים הוא נעלם, במקרה שלי הוא פשוט התחזק. לפחות ככה אני מרגישה 

אני אוהבת לכתוב, תמיד אהבתי. כיף לי להמציא דברים מקטן ולראות איך זה גדל וגדל.. והיום פשוט נזכרתי כמה אני אוהבת את זה כי מאז השנתיים האלה לא נגעתי בכתיבה ואני כל כך מצטערת על זה.

אחד הדברים שבאמת גרמו לי להפסיק היה הלחץ שלא היה לי זמן לכתוב, ואז הקוראים מתלוננים... חלקם נסחפו קצת עם התלונות שלהם בכל זאת הייתי בת 14 (היום 16) ולהיות כנה כן אני נתתי להם לסחוף גם אותי ונכנסתי לריבים שהיום לא הייתי נכנסת אליהם כי זה לא שווה את זה.
אני פה בשביל הכיף לא? :)

אז.. זהו. מפה הפסקתי בעצם את הסיפור, אז אם אתם חדשים תסתכלו קצת אחורה בבלוג ותראו את הפרקים הקודמים

מקווה שאנשים יכנסו אחרי כל כך הרבה זמן וגם אם לא, עדיין נהניתי מאווווד לכתוב את הפרק

אוהבת,  דנה. 

יצאתי שדמעות ספוגות על לחיי. שריל הסתכלה עליי ולא אמרה כלום, הנחתי שהיא הבינה לבד את התוצאה לפי פניי הנפוחות. "בואי אליי" היא אמרה והסתכלה עליי במבט רחום. התקרבתי אליה בבכי מר והיא חיבקה אותי חיבוק חזק. "אין לך מושג כמה אני מצטערת על זה ג'ייני ליין, אין לך מושג"
והנה, שוב היא קראה לי בשמי. כל כך אהבתי את הרגעים האלה ששריל קוראת לי בשמי האמיתי, זה החזיר אותי לזהותי האמיתית, לג'ייני ליין מורגן, הילדה הקטנה הבלונדינית עם אמא ואבא חורג שאהבו אותה כל כך, ואחות קטנה ומתוקה.. בית חם אוהב, חברה טובה ... קיילי... כל מה שחשבתי עליו אז היה עד כמה שרודני חתיך, על כמה שרציתי להיות בכיתה ו' בשביל שזה יהיה תורי להציק לילדים קטנים, כי בזמנו הייתי בכיתה ה' והגדולים הציקו לי..
מייגן תומפסון.. מייגן תומפסון היא האישיות הכי הכי מסכנה שיכולה להיות.. והיא נהייתה חלק ממני וחלק מהשגרה שלי. היא בעצם אני. מייגן תופסון היא ילדה שקיימה יחסי מין כבר מגיל 11, נכנסה להריון בגיל 14.. בגיל 14 בהריון, אני בהריון.. לפני שלוש שנים לא ידעתי מזה סקס הייתי ילדה עם קוקיות תמימה שהדבר הכי נורא שהיה יכול לקרות לה זה משיכה בשיער מילדה בכיתה ו' על האוטובוס הבית ספרי..
והנה חלפו להם 3 שנים מלאות סבל והופ אני בהריון, איך יוצאים מזה? רק ה' יודע.. 
"שריל.." לחשתי כולי חנוקה מדמעות "מה יש מותק?" היא ענתה לי בזמן שאנחנו עוד חבוקות. "תסתכלי לי בעיניים" אמרתי לה, היא נעה ממני ובהתה בעיניי הכחולות הנפוחות מבכי. "מה יש?" היא אמרה. "אני נראית לך מספיק בשלה, מספיק בוגרת או מסוגלת להתמודד עם הריון בגיל 14?" אמרתי לה. היא הסתכלה לי בעיניים ושתקה. "תעני לי.." לחשתי. "אין לי איך לענות לך ג'ייני, בבקשה תאמיני לי שכואב לי מאוד שאת צריכה להתמודד עם זה ו..." 
"לא!!!! את משקרת!!! זה לא כואב לך ! לא כאב לך שחטפת אותי מאמא שלי, מהשפחה שלי, מהחיים שלי! לא כאב לך שהבעל הנימפומן שלך אנס אותי בגיל 11 ושיחק בי כאילו אני איזה משחק מין שלו! לא כאב לך להכריח אותי לשתות וודקה, בגיל פאקינג 11, ששרפה אותי מבפנים! ושסטרת לי והתעללת בי כשלא הסכמתי לשתות! לא כאב לך שאני כבר שלוש שנים בוכה בלילות עם סיוטים!לא כאב לך  שכל דקה כל שניה שעוברת אני רק נשברת יותר! כשבכיתי כי אני רוצה לאמא... כשבכיתי כי כאב לי.. כשאת נתת לי עצות לגבי מחזור בזמן שאמא הייתה אמורה לתת לי.. אחותי הקטנה שאני בכלל לא יודעת איך היא נראית היום ולא הייתי שם בשבילה כשהיא למדה לדבר וללכת... כל הימי הולדת שחגגתי לבד בצריף בוכה ומבקשת משאלות שאני יחזור הביתה כבר. איך לעזאזל, אחרי כל זה את עוד מעזה לבקש ממני להאמין לך שכואב לך עליי? איך בדיוק כואב לך עליי? בגלל ההריון? בגלל מי את חושבת שאני בהריון? איך את מצפה ממני להאמין לאישה שעשתה לי כל כך הרבה רע להאמין שכואב לה עלי? כי אם היה כואב לך עליי לא היית עושה את הדברים האיומים האלה"
אמרתי והרגשתי הקלה ענקית. שלוש שנים חיכיתי להגיד לה את זה, שלוש שנים ששתקתי ובחיים לא העזתי להגיד נגדה מילה. שלוש שנים..
שריל הסתכלה עליי בתדהמה, ופתאום.. ממש במקרה.. זה בא. עינייה נהיו אדומות וראיתה דמעה נוזלת ממנה. פעם ראשונה שראיתי את שריל בוכה, ועוד ממני.
היא שתקה, לא הוציאה הגה. פשוט קמה נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. 

יצאתי החוצה אל החצר וישבתי שם. הסכלתי אל השמיים ואל הכוכבים, הרמתי את חולצתי ומיששתי את בטני, חשבתי לעצמי הכל אמיתי, אני באמת עומדת להוציא ילד או ילדה ממני. אמא שלי תהיה סבתא והיא בכלל לא יודעת. הייתי בלחץ, אבל עברתי כל כך הרבה פה כל כך הרבה עינויים ודברים קשים שזה השפיע עלי פחות. כן.. זה עצוב מאוד שילדה בת 14 כבר רגילה לסבול.
לא הפסקתי למשש את בטני, לנסות להרגיש את העובר. איזה שטויות לא יכולתי להרגיש את העובר הוא קטן מידי.. אבל בכל זאת ניסיתי.

"מייגן?" שמעתי את קולו של ג'ייק משכתי את חולצתי כלפתי מעטה וקמתי מיד. "מה את עושה?" הוא ציחקק. "ס..סתם" גימגמתי.
"אני מקווה שלא הפרעתי לך באמצע אוננות או משהו.." הוא צחק. "מצחיק מאוד.." אמרתי בכעס וקמתי לעזוב. "לא אל תלכי!! אני רק צחקתי!! תשארי.." הוא אמר. ממש רציתי לדבר עם מישהו, אז נשארתי והתיישבתי על הדשא.
"אז מה נישמע מייגן?" הוא שאל. "הכל טוב.." אמרתי עם חיוך עקום. "מה יש?" הוא שאל. "סתם אני לא אוהבת איך שאני חיה" אמרתי לו, הייתי חייבת לפרוק קצת. כמובן לא סיפרתי לו את הסיפור, פחדתי שפול ירצח אותי אם אני יספר. "את בבית המון, לא ראיתי אותך בחיים בחוץ.. רק דרך גדר את הולכת לבית ספר בכלל?" הוא שאל.

"כן אני הולכת" שיקרתי. "אתה לא רואה כי מסיעים אותי משם ולשם כל הזמן" סיפרתי את החירטוט הכי מהיר שקפץ לי לראש.
"וחוץ מזה?" הוא שאל. "לא..." עניתי. "מייגן.. אם את רוצה את תמיד מוזמנת לבוא איתי למקומות את רק צריכה להסכים" הוא אמר.

"אני לא אוהבת לצאת מהבית, לא טוב לי בחוץ" עניתי והדמעות עלו לי לגרון אבל התאפקתי שלא להוציא אותם. "אם זה מה שעושה לך טוב.." הוא אמר.

נקודת מבטו של ג'ייק-

הילדה הכי מסתורית, מדוכאת, מסובכת, משוגעת, בודדה ועצובה שפגשתי בחיים... אבל עדיין יש בה כל כך מעבר לזה, אני פשוט יכול לראות את זה בעיניים שלה כמה שהיא טובה, ויפה, ובנאדם מדהים מבפנים.. פשוט נורא עצוב.

יש בה איזה משהו היא לא סתם ככה. הייתי חייב לברר מזה, בלי לעשות יותר מידי מהומות. הלכתי לאבא שלי והתיישבתי לידו.

"תגיד אבא.." התחלתי לומר. "מה יש?" הוא שאל. "נכון יש את הילדה החדשה של התומפסונים?"

"זאתי שהביאו לפני שלוש שנים?" אבא שלי הניח את העיתון. "כן.. היא. משהו מאוד מאוד מוזר בה, כאילו היא נמצאת באיזה דכאון עמוק שלא ניתן להוציא אותה ממנו.. אני ממש חושד במשפחה הזאת משהו שם לא נראה תקין" אמרתי. אבא שלי הסתכל עליי, חזר לעיתונו ואמר "מה שהולך אצל התומפסונים זה לא עניננו. אסור לך בשום פנים ואופן להתערב לתוך משפחה" הוא אמר והאמירות שלו הכעיסו אותי מאוד.

"אבל מה אם הם מתעללים בה?! גם אז אסור לנו להתערב?" התעצבנתי. "ג'ייק לילדה יש פה, נכון? אם חס וחלילה היו מתעללים בה היא הייתה אומרת משהו או מביאה סימן" הוא אמר. "איך אתה יכול להיות כזה אטום? חשבת על זה אולי היא פוחדת או נבוכה?" אמרתי. 

"ג'ייק בראון!!! תפסיק מיד לדחוף את האף שלך לעניינים של אחרים!! עוד פעם אחת אני רק רואה אותך מדבר על זה או עושה עם זה משהו יהיה רע מאוד! זה לא עניין שלך ועל דברים כאלה אסור להגיד סתם! לך לחדר שלך מיד!" אבא שלי צעק.

עליתי לחדרי כועס  מאוד על זה שאבי אמר דברים כאלה אטומים.

הסתכלתי מבעד לחלון, ראו שם את הגינה של מייגן, והיא הייתה שם בחוץ, יושבת ושוב מששת את בטנה כמו שעשתה לפני כן.

אולי אבא צודק, אולי היא סתם בנאדם דכאוני. אולי באמת אסור לי להתערב.

בחזרה לג'ייני-

ישבתי שם על הדשא אחרי שג'ייק הלך נשכבתי ושוב הרמתי את חולצתי ומיששתי את הבטן שלי.

חשבתי כבר איך החיים שלי הולכים להראות בעוד 9 חודשים, תינוק\ת עם אמא שלא בטוח תצליח לאהוב אותה. אני לא יודעת אם אני יצליח לאהוב את התינוקת הזאת מספיק.. הרי היא תוצאה של מקרה נוראי ושל איש נוראי.

ומה שמזכיר לי, מעניין איך פול יגיב כשהוא יגלה? אני מקווה שהוא ירגיש אשם, כל כך אשם שיקח אקדח וירה לעצמו במצח. אבל ידעתי שזה טוב מידי בשביל שזה יהיה אמיתי. 

נכנסתי לתוך הצריף שלי ולקחתי את הכרית שהייתה מונחת על הריצפה. שמתי אותה בתוך חולצתי והתבוננתי במראה השבורה על הקיר.

ככה אני יראה בהריון? תהיתי. 

שמעתי את מנעול הדלת נפתח, זרקתי את הכרית במיידיות בחזרה אל המיטה ונשכבתי עליה במהרה. הדלת נפתחה ושריל עמדה בקצה. 

"ג'ייני.." היא שוב קראה בשמי האמיתי "בואי לסלון צריך לדבר. קמתי מהמיטה ופסעתי את דרכי לסלון באי רצון.

כשנכנסתי ראיתי את פול יושב לו בנחת על הכורסא. הוא שמע את צעדיי ומיד הסתובב והסתכל עליי. לפי מבטו הבנתי שהוא יודע כבר, והוא לא נראה כל כך שבור מזה.

"צריך לדבר על המצב" שריל אמרה. "על מה יש לדבר כאן?" פול אמר. "פול אתה האחרון שיכול להתקטנן עכשיו!!!" שריל צעקה והוא שתק.

"נכנסנו לצרה איומה בגלל אי האחריות שלך פול.. ואין לנו מה לעשות עכשיו.

הפלה אי אפשר לעשות כי יתפסו אותנו" היא פנתה לפול, אם היא הייתה אומרת לי את זה הייתי עונה לה 'ומה את חושבת שאני שמה זין על זה שיתפסו אותכם ?!!?" או לפחות בראש אומרת לה את זה.

"שום הפלה!!" פול קבע. "היא תוליד את התינוק או התינוקת, ואז נראה מה עושים" הוא אמר בלי שום התחשבות ברגשות שלי ומה אני חושבת לגבי העניין.

"ג'ייני את רוצה להגיד משהו?" שריל פנתה אליי. "זה לא מעניין אף אחד מה היא חושבת עושים מה שאמרתי זה האפשרות היחידה" פול אמר 

ושריל הסתכלה עליו בעצבים. "פול?" היא אמרה. "מה?" הוא ענה. "אולי פעם אחת בחיים שלך פשוט תסתום את הפה? פשוט תסתום את הפה!!! תסתום אותו!!!!" היא צעקה והוא הסתכל עליה בתדהמה. "אני יחזור על דבריי, ג'ייני יש לך משהו להגיד?" היא הסתכלה עליי. "כן יש" עניתי.

"תדברי" היא אמרה. "פול? לך תזדיין" אמרתי וקמתי ישר במקומי והלב שלי פשוט קפץ בלי סוף, בחיים לא העזתי לדבר אליו ככה כי פחדתי שהוא יכה אותי. אבל הפעם לא, הוא נתן לי ללכת בחזרה לצריף. הרגשתי אומץ, ובאמת היה נדרש הרבה אומץ בשביל לעשות מה שעשיתי.

נכנסתי לצריף סגרתי את הדלת ופשוט נרדמתי במקום.