מתחשק לי שיעבור הזמן מהר יותר. פשוט לדלג על הקטע הזה בחיים שלי ולעבור לשלב שנזכרים בנוסטלגיה ומדברים על כמה טוב היה אז.הצבא לא עושה לי טוב, ולמרות שהדברים ממש מסתדרים בשבוע האחרון ופשוט אין לי כוח יותר.
אז היום אני בבית, כבר חודש וחצי. כי הבריאות שלי בזבל, אבל זה מתחיל להסתדר.
ויש לפני לפחות עוד חודשיים-שלושה בבית. כי יש לי המון טיפולים לעבור.
וסביר להניח שכל חייל שייקרא את המילים שלי יקלל אותי ממש.
אבל זה לא משנה שקשה לי.
אני אפילו לא יודעת למה אני פותחת את הנושא הזה בכלל.
זה לא מה שרציתי לומר.
קשה לי וריק לי וזה לא מעניין אף אחד.
יכולתי לשרת בתל השומר\קריה וללכת לטיפולים שלי במקביל.
אני משתגעת להיות לבד כל הזמן.
מה לעשות שכולם בצבא.
אני לא יכולה לעבוד, אלא אם זה יהיה ב"שחור". ואני לא מוצאת כלום.
אני הולכת שלוש פעמים בשבוע לאיכילוב לשעה ובזה מסתכם השבוע שלי.
אז אני ישנה רוב היום.
למה אני נותנת לעצמי להגרר לזה שוב.
לא רציתי לדבר על הצבא בכלל.
פשוט המילים זורמות לי מהראש לאצבעות ואז למקלדת.
רציתי לומר שקשה לי בלי שום קשר לצבא.
קושי אחר לגמרי.
שלא רציתי להתמודד איתו בכלל.
אבל עשיתי את המעשה הבוגר וחתכתי לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
ואני משתגעת בלעדיה.
ואני לא מפסיקה לחשוב עליה.
ואנשים לא מבינים למה. מה היה כ"כ מיוחד בה.
ואני לא מצליחה להסביר.
הכל בדברים הקטנים.
בין אם זה שעברתי בתחנה המרכזית והייתה שם מעבדה לתיקון טלפונים שנקראת המעבדה של דקסטר ולא יכולתי להתקשר ושנצחק כמו מפגרות, או שישבתי לעשן מתחת לבניין והתחיל לרדת גשם ולא יכולתי להתלהב ביחד איתה.
או שסתם להתקשר בלי מטרה, וסתם לשבת ביחד. ולישון ביחד. וביחד.
עכשיו לבד לי מדי.
ואני יודעת שזה יעבור, ושהכל יהיה בסדר ושנסתדר בסוף איכשהו.
אבל בינתיים קשה לי.
ובא לי בעיקר לקפוץ מהגג כדי להפסיק לחשוב עליה.
לא בקטע אובדני או משהו, סתם כדי להפסיק לחשוב.
בא לי להיות עסוקה ממש בכל דבר.
אז אני אתחיל ללמוד נהיגה, ואני אתחיל ללכת לחדר כושר, ואני אנגן יותר. ואני אמצא עבודה ב"שחור"(כי הרי צה"ל לא ייתן לי לעולם אישור עבודה) עד שאני אהיה עמוסה מדי בשביל לחשוב.
ואז יעבור לי.
וזהו.
זה הפוסט הכי דבילי שכתבתי בחיי.
בדרך כלל אני משקיעה קצת יותר בלסדר את המחשבות שלי. נתתי להן לזרום היום.
שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
