לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת, כ"כ הרבה זמן בחושך, היאוש הבשר הגאווה, אויבים גדולים שאני טיפחתי, להדליק את השמש בצחוק ובכי, ובמנגינה, אני כבר מגיע, אני כבר נמצא.

כינוי:  אחלום לנצח

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2013

הו וול..


מתחשק לי שיעבור הזמן מהר יותר. פשוט לדלג על הקטע הזה בחיים שלי ולעבור לשלב שנזכרים בנוסטלגיה ומדברים על כמה טוב היה אז.
הצבא לא עושה לי טוב, ולמרות שהדברים ממש מסתדרים בשבוע האחרון ופשוט אין לי כוח יותר.
אז היום אני בבית, כבר חודש וחצי. כי הבריאות שלי בזבל, אבל זה מתחיל להסתדר. 
ויש לפני לפחות עוד חודשיים-שלושה בבית. כי יש לי המון טיפולים לעבור.
וסביר להניח שכל חייל שייקרא את המילים שלי יקלל אותי ממש.
אבל זה לא משנה שקשה לי.
אני אפילו לא יודעת למה אני פותחת את הנושא הזה בכלל.
זה לא מה שרציתי לומר.
קשה לי וריק לי וזה לא מעניין אף אחד.
יכולתי לשרת בתל השומר\קריה וללכת לטיפולים שלי במקביל.
אני משתגעת להיות לבד כל הזמן.
מה לעשות שכולם בצבא.
אני לא יכולה לעבוד, אלא אם זה יהיה ב"שחור". ואני לא מוצאת כלום.
אני הולכת שלוש פעמים בשבוע לאיכילוב לשעה ובזה מסתכם השבוע שלי.
אז אני ישנה רוב היום.
למה אני נותנת לעצמי להגרר לזה שוב.
לא רציתי לדבר על הצבא בכלל.
פשוט המילים זורמות לי מהראש לאצבעות ואז למקלדת.
רציתי לומר שקשה לי בלי שום קשר לצבא.
קושי אחר לגמרי.
שלא רציתי להתמודד איתו בכלל.
אבל עשיתי את המעשה הבוגר וחתכתי לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
ואני משתגעת בלעדיה.
ואני לא מפסיקה לחשוב עליה.
ואנשים לא מבינים למה. מה היה כ"כ מיוחד בה.
ואני לא מצליחה להסביר.
הכל בדברים הקטנים.
בין אם זה שעברתי בתחנה המרכזית והייתה שם מעבדה לתיקון טלפונים שנקראת המעבדה של דקסטר ולא יכולתי להתקשר ושנצחק כמו מפגרות, או שישבתי לעשן מתחת לבניין והתחיל לרדת גשם ולא יכולתי להתלהב ביחד איתה.
או שסתם להתקשר בלי מטרה, וסתם לשבת ביחד. ולישון ביחד. וביחד. 
עכשיו לבד לי מדי.
ואני יודעת שזה יעבור, ושהכל יהיה בסדר ושנסתדר בסוף איכשהו.
אבל בינתיים קשה לי. 
ובא לי בעיקר לקפוץ מהגג כדי להפסיק לחשוב עליה.
לא בקטע אובדני או משהו, סתם כדי להפסיק לחשוב.
בא לי להיות עסוקה ממש בכל דבר. 
אז אני אתחיל ללמוד נהיגה, ואני אתחיל ללכת לחדר כושר, ואני אנגן יותר. ואני אמצא עבודה ב"שחור"(כי הרי צה"ל לא ייתן לי לעולם אישור עבודה) עד שאני אהיה עמוסה מדי בשביל לחשוב. 
ואז יעבור לי.
וזהו.

זה הפוסט הכי דבילי שכתבתי בחיי.
בדרך כלל אני משקיעה קצת יותר בלסדר את המחשבות שלי. נתתי להן לזרום היום. 
שיהיה.
נכתב על ידי אחלום לנצח , 28/11/2013 23:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צבא הגנה לישראל?


אז תודה, למ"כית שלי בטירונות, שאמרה שאם אני אפרוש עכשיו ההורים שלי יהיו פחות גאים בי.
ותודה לרופאה, שטיפלה במחשב במקום להתרכז בי, המטופלת.
ותודה גם לחופ"ל, שלקחו לו 4 שבועות שלמים להוציא לי הפניה לבדיקה שמגיעים אליה בלי לקבוע תור.
ותודה כל הסגל בפלוגת מרץ 13 בגדוד, שיום אחרי יום משך אותי עם טופס טיולים, פשוט ככה. למרות שההחלטה כבר נעשתה, היה סד"כ נמוך והרי צריך לשמור.
ותודה לסגל בבה"ד 7, שבמהלך הקורס לרגע אחד לא טרח להתייחס לעובדה שאני בחורה אחת בקורס של חמישים בנים.
ושוב תודה לכם, על ששיקרתם לי לגבי השיבוץ שלי אחרי הקורס, למרות שעברתי התקף חרדה רציני.
ותודה לקשר"גית של הגדוד, שאמרה שכל מה שאני מרגישה לא לגיטימי.
ולמ"פ מפקדה, שאמרה שאין לי סיכוי לצאת מפה.
ולמג"ד, שגרם לי לבכות. 
וגם לקשר"ג המחליף, שהחליט שהוא פסיכולוג ולא הבין כמה שהמצב שלי לא תקין. 
ולרופא בגדוד, שהייתי צריכה להתחנן בשביל הפניה למיון. חס וחלילה לפינוי, כמובן שהפניה ליום חמישי על חשבון הזמן הפנוי שלי.
ושוב למ"פ מפקדה, שכנראה מעולם לא תייקה את הבקשה שלי לקב"ן.
ותודה גם לקב"ן בכלא, שלא ראתה שאני במצוקה, פשוט כי אני באה מרקע נורמטיבי ומעולם לא הייתה לי בעיה עם מסגרות.
ותודה גם לרופאה בר"מ 2, שהחליטה שכנראה לא מגיעה לי שום טיפול, או אפילו מרשם לתרופות, ומתכננת לשלוח אותי בחזרה לבסיס כנראה ביום ראשון.
יום אחד, אולי מישהו יבין.
מעולם לא הייתי כ"כ מתוסכלת מחוסר הגיון.
כ"כ קשה לי עם חוסר הידיעה. לקחו ממני את היכולת לראות ולתכנן קדימה.
ואני משתגעת.
התייחסו אליי כאילו אני שקרנית, מניפולטיבית, "חותרת". 
אני באמת לא.
התגייסתי עם המון מוטיבציה.
התגייסתי מרצוני החופשי להיות לוחמת. וכשזה לא הסתדר עדיין רציתי לתרום ולהיות משמעותית בתוך המערכת.
מיום ליום האוויר הולך ואוזל אצלי.
קשה לי. 
בריאותית ונפשית.
ואני לא מקבלת אפילו שמץ של מענה. לא ניסיון.
הפניות חוזרת ונשנות לרופאים שאין להם תורים פנויים בחצי שנה הקרובה לפחות, חוסר מוחלט של הבנה במצב שאני נמצאת בו, איך לטפל בזה וחוסר יכולת מוחלט להתייעץ עם מומחים.
כמובן שזה לא מסתכם בזה, ויש שיחות שחוזרות על עצמן לפחות פעמיים בשבוע עם הקצין, על כמה אני מגזימה, ושאין סיבה שאני אהיה בחרדות לגבי המקום שאני נמצאת בו.
חלמתי להגיע גבוה.
גרמו לי להתרסק למקום הכי נמוך שאפשר, ועוד לחשוב שיכול להיות גרוע יותר.
שום דבר לא עוזר, ואני אובדת עצות.
יום אחד אולי הם יבינו לאיזה נזק הם גרמו.
אולי באמת צריך להכניס את הקנה לפה עם מחסנית בהכנס ולחכות לתגובה.
נכתב על ידי אחלום לנצח , 2/11/2013 03:46  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אחלום לנצח ב-3/11/2013 16:43
 





13,890
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאחלום לנצח אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אחלום לנצח ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)