נדמה בכל הסיפורים עלינו, שאנחנו לא נועדו להיות.אני לא יודעת מה רציתי להגיד בזה.
סתם שורה ששמעתי בשיר.
נדמה לי שככה היא הלכה.
אולי.
אני מותשת כבר.
אני אפילו לא יודעת לומר למה.
אני לא יכולה יותר לשבת ולשתוק, אבל פשוט אין לי מה לומר.
אני רוצה להוציא הכל. להקיא הכל.
אבל כלום לא יוצא.
נמאס לי.
לחכות שמשהו יקרה.
וכלום לא קורה.
אליס אומרת למלך שיעצור דקה,
היא לא מבינה שאי אפשר לעצור דקה. אי אפשר לעצור את הזמן.
למרות שלאחרונה מרגיש לי כאילו הזמן ביקום שלי עצר.
אני חושבת שאני חיה את החצי שנה האחרונה במעין סצנה כזו שכל העולם עובר מולי בקצב נורמאלי ורק אני איטית יותר.
אני בשוק שרק ספטמבר.
שרק חצי שנה עברה.
ובהשוואה לחצי שנה שקדמה לה.
אולי זה כי אני פשוט לא רואה לזה עתיד.
המסגרת הזאת כבדה מדי על הכתפיים שלי.
אין לי מה לומר.
אני כותבת בכוח.
לרוב זה נראה כמו עכשיו.
לעיתים יוצא משהו ששווה לשמור.
אני שומרת הכל בכל זאת.
וזה סתם מדכא אותי.
מתחשק לי למצוא פינה משלי כבר.
כי אני פה עכשיו, אבל זה לא תקין. אני פה עד שלא אהיה יותר.
וגם שם אני פשוט לא מוצאת את עצמי. מהר מאוד ברחתי חזרה לפה.
עד שיבואו לקחת אותי.
מעניין אם אעמוד במילה שלי ואלך להסגיר את עצמי, או שאחכה שיבואו לאסוף אותי מהבית ב2 בלילה עם אזיקים.
לפחות אני לא יושבת בחשוך מול המסך. נדמה לי ששמעתי פעם שזה דופק את העיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
