כתיבה, זה כל הסיפור

זה תמיד אותו חלום.

אני עומדת באמצע שדה ערום מכל צמחייה, מלבד עשבים שוטים פה ושם. השדה רחב ידיים, כל כך רחב שלא משנה לאן אסתכל, לא אראה דבר באופק. הערפל הסמיך שנמצא בכל מקום, עוזר לטשטש את ראייתי למרחק. ויש לי גם עיניים קטנות, כמו לאמא, אז בכלל.

אני מסתובבת וסורקת את כל השטח מסביבי. אני שומעת קול ניידת משטרה, הולכת ומתקרבת, אך ככל שהזמן עובר אין שום זכר אליה, או אל כל דבר אחר מלבד האדמה הקרה והערפל הסמיך. קול הניידת לא פוסק לרגע. הוא מפחיד אותי, ואני מחליטה להתחיל לרוץ. אני לא יודעת לאן אני רצה -שלא לדבר על רואה- אבל אני מפחדת כל כך שלא אכפת לי לאן, העיקר לברוח מהקול העולה ויורד של הניידת. אני רצה ורצה ולא מפסיקה, אך אני עוד שומעת את קול ניידת המשטרה כאילו היא ממש מאחוריי. אני מעיפה מבט מהיר לאחור, אך אין שום זכר אליה. רגליי הקטנות כבר כואבות מהריצה. תמיד התביישתי שלא יכולתי לרוץ זמן רב כל כך, אבל אמא תמיד אמרה לי שזה בסדר כי אני עוד ילדה. אמא תמיד הצליחה לעודד אותי, כמו ששום דבר אחר לא עודד אותי מעולם.

אני עוצרת בייאוש, מבינה שלברוח מהקול המפחיד כל כך לא אצליח. אני סותמת את אוזניי בידיי, חזק חזק, כדי להאפיל על הקול, אך זה לא עוזר. זה כאילו שהוא בתוך ראשי, סירנה עולה ויורדת שלא מפסיקה. פחדתי כל כך. ופחדנית מעולם לא הייתי, אף פעם לא, בכל שמונה השנים שחייתי עד כה. אמא תמיד התגאתה בי שאני כל כך אמיצה, הכי אמיצה מבין כל הילדים בשכונה. תמיד צחקתי ואמרתי לה שלמדתי ממנה להיות אמיצה. ופעם אחת, האמא האמיצה שלי שאף פעם לא בוכה, פרצה בבכי כשאמרתי לה זאת. היא אמרה לי שהיא עצובה כי אני לומדת ממנה את הכל, כי אין לי ממי עוד ללמוד. כי אין לי אבא או אח או אחות, או דודים או סבים וסבתות. יש לי רק את אמא, ולה יש רק אותי. ניסיתי להסביר לה שאני לא צריכה אף אחד חוץ ממנה, שהיא מספיקה לי בהחלט, אבל היא לא רצתה להקשיב. שאלתי אותה אם העניין הוא שאני לא מספיקה לה, אבל היא רק הנידה בראשה בקדחתנות וחיבקה אותי בחוזקה.

אני עומדת ככה, עם הידיים על אוזניי, במשך זמן לא מוגדר. אני מנידה בראשי שוב ושוב במהירות כאשר הסירנה לא מפסיקה, כאילו מנסה לנער אותה מראשי. לפתע דחף בלתי מוסבר גורם לי להסתובב שוב לאחור, ואני רואה, לא רחוק ממני, סולם. אני מביטה מעלה, עוקבת אחרי הסולם הממשיך לעלות ולעלות, ולא רואה את קיצו. אני מתקדמת אליו בצעדים קטנים, וככל שאני מתקדמת רעש ניידת המשטרה הולך ונחלש. אמא אמרה לי פעם שאם אני מוצאת משהו שגורם לי להפסיק לפחד, שמגרש את כל הדברים שעושים לי רע, אני צריכה להיאחז בו חזק ולא לעזוב.

אני נעמדת מול הסולם במרחק סנטימטרים ספורים. אני מביטה שוב למעלה, מנסה לראות את הסוף אך לא מצליחה. ואז אני מבינה. לשמיים, הוא מגיע לשמיים! ניצוץ של שמחה עולה בתוכי, אני מתמלאת תקווה עזה. לשמיים! אם אטפס על הסולם הזה, אגיע לשמיים, לאמא. אני יכולה להגיע אלייך, אמא. אני אוכל סוף סוף לראות אותך! זה פשוט כל מה שאני צריכה, כל מה שביקשתי. אני לא צריכה יותר מזה. אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך, הרי אמרתי לך שאת מספיקה לי בהחלט, ועכשיו פשוט כלום לא מספיק לי. אבל אם אגיע אלייך, אם אראה אותך... הו, אמא, זה באמת כל מה שאני צריכה!

אני מתחילה לטפס במעלה הסולם בנחישות. עכשיו, כשאני כבר נוגעת בסולם, רעש הסירנה של הניידת נעלם כלא היה. הכל מרגיש מושלם עכשיו. אין רעשים מפחידים, ואני בדרך אל אמא. אני ממשיכה לעלות ולעלות במעלה הסולם. רגליי הקטנות מתחילות לכאוב לאחר זמן, אך התקווה שממלאת את לבי מעודדת אותי להמשיך. בקרוב אהיה בידיים של אמא, והכל יהיה טוב. הזמן עובר ועובר, ואני כבר מאבדת את תחושת הזמן, רק ממשיכה לעלות ולעלות, מדרגה אחר מדרגה. הערפל שמסביבי, מעליי ומתחתיי, מקשה עליי לראות כמה מהסולם הזה כבר עברתי, ואני רק ממשיכה לעלות ולעלות, מדרגה אחר מדרגה. אני דורכת בטעות על שמלתי כאשר הנחתי את רגלי על מדרגה נוספת, ומתעצבת מעט כי כעת היא מלוכלכת בעפר ולכלוך כלשהו שדרכתי עליו כאשר רצתי על האדמה ההיא. את השמלה הזאת קנתה לי אמא לכבוד יום הולדתי השביעי. אני זוכרת כמה שמחתי על המתנה, איך חיבקתי באושר את אמי. השמלה הייתה בצבע סגול כהה, עם שרוולים ארוכים, חצאיתה תפוחה ומעוטרת בסופה בפס סגול לבנדר. פשוט יפהפייה. זה היה הדבר האחרון שאמא הספיקה לקנות לי...

אני ממשיכה לעלות ולעלות במשך זמן רב, עד שלפתע נשמע שוב קול הסירנה העולה ויורדת. תחילה הקול מרתיע אותי שוב, אך אני מרגישה שאני מתקרבת לסוף הסולם, אל מקום משכנה של אמא. אני ממהירה את צעדיי על הסולם וקול הסירנה הולך ומתקרב עם כל מדרגה. ואז פתאום אני מצליחה לראות מבעד לערפל דבר מה, ולאט לאט התמונה מתבהרת. אני רואה את סופו של הסולם, את ניידת המשטרה שממנה בקעה קול הסירנה כל הזמן הזה, ואיש גבוה במדי משטרה, נשען על הניידת ומשלב ידיים. לרגע אחד אני שמחה כל כך, סוף סוף הגעתי! אך פתאום אני נרתעת שוב מקול הסירנה, מניידת המשטרה ומהאיש הגבוה. אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר.

"אסור לך להיכנס," אמר האיש בקול קשה, ששבר את לבי. "זה לא הזמן שלך."

"לא, לא, לא, לא, לא!" אני כמעט צועקת. "זה כן הזמן שלי! אני רוצה לראות את אמא שלי!"

האיש מנענע בראשו נחרצות. הפחד הולך וגובר, נושך את עצמותיי.

משהו דוחף אותי למטה, ואני נופלת. בעודי ממשיכה ליפול מטה ומטה, הפוכה, אני עוקבת עם עיניי אחר הסולם, אחר המדרגות שעולות מעלה ומעלה. אני מביטה למטה, לכיוון האדמה, ואיני רואה דבר מפאת הערפל הסמיך כל כך.

כבר שנה לאחר מותה, זה תמיד אותו חלום.

*

נשמע קול סירנה עולה ויורדת שבקעה מניידת משטרה. הבזקי מצלמות האירו את הרחוב, של אנשי התקשורת ושל חוקרי המשטרה. קולות רבים של אנשים רבים מזמזמים באוזניה של ילדה בת שבע, שישבה בפינת הרחוב עם הגב אל כולם, מחבקת את רגליה.

"אם כן, אנחנו כאן נמצאים במקום בו התרחשה התאונה לפני שעה. שיכור נסע במהירות גבוהה בכביש דו-סטרי מהכיוון הנגדי והתנגש ברכב אחר, בו היו אם ובתה. הילדה בת השבע פצועה קל, והאם מתה מפצעיה במקום."

הילדה חיבקה את רגליה חזק יותר וקברה את ראשה. קול הסירנה של ניידת המשטרה לא פסק לעולם.

התכוונתי להגיש את הסיפור למשימת הכתיבה הזאת, אבל בגלל היותי מטומטמת לא ביקשתי ישר את אותה תמונה, ועכשיו היא כבר תפוסה.

אבל לא נורא כ"כ כי בכל זאת יצא סיפור, וזה העיקר. מקווה שאהבתם!