כתיבה, זה כל הסיפור

זה תמיד אותו חלום.

אני עומדת באמצע שדה ערום מכל צמחייה, מלבד עשבים שוטים פה ושם. השדה רחב ידיים, כל כך רחב שלא משנה לאן אסתכל, לא אראה דבר באופק. הערפל הסמיך שנמצא בכל מקום, עוזר לטשטש את ראייתי למרחק. ויש לי גם עיניים קטנות, כמו לאמא, אז בכלל.

אני מסתובבת וסורקת את כל השטח מסביבי. אני שומעת קול ניידת משטרה, הולכת ומתקרבת, אך ככל שהזמן עובר אין שום זכר אליה, או אל כל דבר אחר מלבד האדמה הקרה והערפל הסמיך. קול הניידת לא פוסק לרגע. הוא מפחיד אותי, ואני מחליטה להתחיל לרוץ. אני לא יודעת לאן אני רצה -שלא לדבר על רואה- אבל אני מפחדת כל כך שלא אכפת לי לאן, העיקר לברוח מהקול העולה ויורד של הניידת. אני רצה ורצה ולא מפסיקה, אך אני עוד שומעת את קול ניידת המשטרה כאילו היא ממש מאחוריי. אני מעיפה מבט מהיר לאחור, אך אין שום זכר אליה. רגליי הקטנות כבר כואבות מהריצה. תמיד התביישתי שלא יכולתי לרוץ זמן רב כל כך, אבל אמא תמיד אמרה לי שזה בסדר כי אני עוד ילדה. אמא תמיד הצליחה לעודד אותי, כמו ששום דבר אחר לא עודד אותי מעולם.

אני עוצרת בייאוש, מבינה שלברוח מהקול המפחיד כל כך לא אצליח. אני סותמת את אוזניי בידיי, חזק חזק, כדי להאפיל על הקול, אך זה לא עוזר. זה כאילו שהוא בתוך ראשי, סירנה עולה ויורדת שלא מפסיקה. פחדתי כל כך. ופחדנית מעולם לא הייתי, אף פעם לא, בכל שמונה השנים שחייתי עד כה. אמא תמיד התגאתה בי שאני כל כך אמיצה, הכי אמיצה מבין כל הילדים בשכונה. תמיד צחקתי ואמרתי לה שלמדתי ממנה להיות אמיצה. ופעם אחת, האמא האמיצה שלי שאף פעם לא בוכה, פרצה בבכי כשאמרתי לה זאת. היא אמרה לי שהיא עצובה כי אני לומדת ממנה את הכל, כי אין לי ממי עוד ללמוד. כי אין לי אבא או אח או אחות, או דודים או סבים וסבתות. יש לי רק את אמא, ולה יש רק אותי. ניסיתי להסביר לה שאני לא צריכה אף אחד חוץ ממנה, שהיא מספיקה לי בהחלט, אבל היא לא רצתה להקשיב. שאלתי אותה אם העניין הוא שאני לא מספיקה לה, אבל היא רק הנידה בראשה בקדחתנות וחיבקה אותי בחוזקה.

אני עומדת ככה, עם הידיים על אוזניי, במשך זמן לא מוגדר. אני מנידה בראשי שוב ושוב במהירות כאשר הסירנה לא מפסיקה, כאילו מנסה לנער אותה מראשי. לפתע דחף בלתי מוסבר גורם לי להסתובב שוב לאחור, ואני רואה, לא רחוק ממני, סולם. אני מביטה מעלה, עוקבת אחרי הסולם הממשיך לעלות ולעלות, ולא רואה את קיצו. אני מתקדמת אליו בצעדים קטנים, וככל שאני מתקדמת רעש ניידת המשטרה הולך ונחלש. אמא אמרה לי פעם שאם אני מוצאת משהו שגורם לי להפסיק לפחד, שמגרש את כל הדברים שעושים לי רע, אני צריכה להיאחז בו חזק ולא לעזוב.

אני נעמדת מול הסולם במרחק סנטימטרים ספורים. אני מביטה שוב למעלה, מנסה לראות את הסוף אך לא מצליחה. ואז אני מבינה. לשמיים, הוא מגיע לשמיים! ניצוץ של שמחה עולה בתוכי, אני מתמלאת תקווה עזה. לשמיים! אם אטפס על הסולם הזה, אגיע לשמיים, לאמא. אני יכולה להגיע אלייך, אמא. אני אוכל סוף סוף לראות אותך! זה פשוט כל מה שאני צריכה, כל מה שביקשתי. אני לא צריכה יותר מזה. אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך, הרי אמרתי לך שאת מספיקה לי בהחלט, ועכשיו פשוט כלום לא מספיק לי. אבל אם אגיע אלייך, אם אראה אותך... הו, אמא, זה באמת כל מה שאני צריכה!

אני מתחילה לטפס במעלה הסולם בנחישות. עכשיו, כשאני כבר נוגעת בסולם, רעש הסירנה של הניידת נעלם כלא היה. הכל מרגיש מושלם עכשיו. אין רעשים מפחידים, ואני בדרך אל אמא. אני ממשיכה לעלות ולעלות במעלה הסולם. רגליי הקטנות מתחילות לכאוב לאחר זמן, אך התקווה שממלאת את לבי מעודדת אותי להמשיך. בקרוב אהיה בידיים של אמא, והכל יהיה טוב. הזמן עובר ועובר, ואני כבר מאבדת את תחושת הזמן, רק ממשיכה לעלות ולעלות, מדרגה אחר מדרגה. הערפל שמסביבי, מעליי ומתחתיי, מקשה עליי לראות כמה מהסולם הזה כבר עברתי, ואני רק ממשיכה לעלות ולעלות, מדרגה אחר מדרגה. אני דורכת בטעות על שמלתי כאשר הנחתי את רגלי על מדרגה נוספת, ומתעצבת מעט כי כעת היא מלוכלכת בעפר ולכלוך כלשהו שדרכתי עליו כאשר רצתי על האדמה ההיא. את השמלה הזאת קנתה לי אמא לכבוד יום הולדתי השביעי. אני זוכרת כמה שמחתי על המתנה, איך חיבקתי באושר את אמי. השמלה הייתה בצבע סגול כהה, עם שרוולים ארוכים, חצאיתה תפוחה ומעוטרת בסופה בפס סגול לבנדר. פשוט יפהפייה. זה היה הדבר האחרון שאמא הספיקה לקנות לי...

אני ממשיכה לעלות ולעלות במשך זמן רב, עד שלפתע נשמע שוב קול הסירנה העולה ויורדת. תחילה הקול מרתיע אותי שוב, אך אני מרגישה שאני מתקרבת לסוף הסולם, אל מקום משכנה של אמא. אני ממהירה את צעדיי על הסולם וקול הסירנה הולך ומתקרב עם כל מדרגה. ואז פתאום אני מצליחה לראות מבעד לערפל דבר מה, ולאט לאט התמונה מתבהרת. אני רואה את סופו של הסולם, את ניידת המשטרה שממנה בקעה קול הסירנה כל הזמן הזה, ואיש גבוה במדי משטרה, נשען על הניידת ומשלב ידיים. לרגע אחד אני שמחה כל כך, סוף סוף הגעתי! אך פתאום אני נרתעת שוב מקול הסירנה, מניידת המשטרה ומהאיש הגבוה. אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר.

"אסור לך להיכנס," אמר האיש בקול קשה, ששבר את לבי. "זה לא הזמן שלך."

"לא, לא, לא, לא, לא!" אני כמעט צועקת. "זה כן הזמן שלי! אני רוצה לראות את אמא שלי!"

האיש מנענע בראשו נחרצות. הפחד הולך וגובר, נושך את עצמותיי.

משהו דוחף אותי למטה, ואני נופלת. בעודי ממשיכה ליפול מטה ומטה, הפוכה, אני עוקבת עם עיניי אחר הסולם, אחר המדרגות שעולות מעלה ומעלה. אני מביטה למטה, לכיוון האדמה, ואיני רואה דבר מפאת הערפל הסמיך כל כך.

כבר שנה לאחר מותה, זה תמיד אותו חלום.

*

נשמע קול סירנה עולה ויורדת שבקעה מניידת משטרה. הבזקי מצלמות האירו את הרחוב, של אנשי התקשורת ושל חוקרי המשטרה. קולות רבים של אנשים רבים מזמזמים באוזניה של ילדה בת שבע, שישבה בפינת הרחוב עם הגב אל כולם, מחבקת את רגליה.

"אם כן, אנחנו כאן נמצאים במקום בו התרחשה התאונה לפני שעה. שיכור נסע במהירות גבוהה בכביש דו-סטרי מהכיוון הנגדי והתנגש ברכב אחר, בו היו אם ובתה. הילדה בת השבע פצועה קל, והאם מתה מפצעיה במקום."

הילדה חיבקה את רגליה חזק יותר וקברה את ראשה. קול הסירנה של ניידת המשטרה לא פסק לעולם.

התכוונתי להגיש את הסיפור למשימת הכתיבה הזאת, אבל בגלל היותי מטומטמת לא ביקשתי ישר את אותה תמונה, ועכשיו היא כבר תפוסה.

אבל לא נורא כ"כ כי בכל זאת יצא סיפור, וזה העיקר. מקווה שאהבתם!

כשהתעוררתי בבוקר שלמחרת, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שחלמתי חלום, וזכרתי אותו; לא את רובו, רק שרידים זעירים ממנו. ובכל זאת, זכרתי משהו ממנו. במשך שנים את החלומות שחלמתי לא זכרתי לאחר שנפקחו עיניי בבוקר. הכל היה נעלם מראשי, מסתתר הרחק הרחק ממני ומהישג ידי. ופתאום הבוקר זכרתי דבר מה, זכרתי. היה טוב כל כך לזכור, הרגשתי מין תחושה לא מובנת, מהולה בתחושת הקלה. הרגשתי שמשהו נפתח בי, שפתאום לא הכל נסתר ממני. יש זכרון קטן, זכרון כלשהו. זכרתי הבזקים מהירים של אישה, אישה יפה. זכרתי עיניים ירוקות מבריקות, מלאות בגעגוע. היא הביטה בי וחייכה, וחשתי רצון עז לחבק אותה, אך משום מה לא יכולתי. היא הושיטה את ידה לגעת בי, אך היד קפאה בדרכה אליי. היא אמרה לי דבר מה, לא זכרתי אותו. היא אמרה שם. היא קראה לי, לא סול, אלא בשם אחר. לא זכרתי מהו... נאחזתי בזכרון הזה, נצרתי אותו בראשי, שלא יברח, שלא יאבד. שישאר איתי. האישה היפה הזאת...

"... ואז הוא הצביע לנו על הכיוון שממנו הגעתי, והמשכנו ללכת בכיוון הזה." סיפרתי במין התרגשות כזו, נזכרת במאורעות אתמול. ישבנו אני והוריי ליד השולחן שבסלון ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנו- קפה טוב וחביתה חמה היישר מהמחבת. תוך כדי לגימות קצרות מהקפה ונעיצת המזלג בחתיכה קטנה מהחביתה, סיפרתי להם איך עבר עליי יום החיפושים הראשון שלי אחר עברי. הם הקשיבו בדריכות; אמי חייכה מאוזן לאוזן, מרוצה מהמצב, ואבי הביט בי במבט מוזר שלא הצלחתי לפענח.

"את בטוחה שזה בסדר? את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל, והמשיך להביט בי באותו מבט, שהיה כעת מהול גם בדאגה. "זה נשמע כאילו עוד רגע עמדת להתעלף, אני לא רוצה שתסתכני ככה, אני רוצה אותך בריאה ושלמה."

"אבל אבא, אני נזכרתי! וכשהלכתי שם, הרגשתי משהו. הרגשתי שאני הולכת בדרך הנכונה," הסברתי לו, וההתרגשות לא הרפתה ממני. "אני צריכה לעשות את זה, אני יודעת שאני צריכה. אמא צדקה, אסור לי להדחיק ככה את כל הפצע הזה; אני צריכה לחפש, ולחקור, ולחפור, עד שאמצא."

אם זה היה בכלל אפשרי, אמא הייתה מרחיבה כעת את חיוכה עוד יותר. היא חיבקה אותי חזק עד כמה שיכלה כאשר השולחן הפריד בינינו.

"אני כל כך שמחה שאת מבינה את זה עכשיו, ילדה שלי." אמרה לי באושר. "סוף סוף נכנס לך קצת שכל לראש!" היא דפקה על ראשי בהומור, וצחקתי.

"אני שמחה שאת שמחה," אמרתי בחיוך, והמשכנו לאכול.

* * *

ראיתי דרך דלת הזכוכית של בית הקפה את תום, אורז ללקוח כמה מאפים מגרים מפרי ידיה של אושר. היא וניב ישבו ליד אחד השולחנות המיועדים ללקוחות, אכלו וצחקו. כאשר נכנסתי ניב, שגבו היה מופנה אליי, הסתובב לראות מי נכנס.

"סול!" קרא כשראה אותי. הוא קם ממקומו והתקרב אליי. "איך את? תום סיפר לי מה קרה. הבהלת אותי!"

צחקתי. "אני בסדר, באמת. אפילו יותר מבסדר, מזמן לא הרגשתי טוב כל כך," חייכתי, באמת הרגשתי טוב.

הפניתי את מבטי אל תום, שבינתיים התפנה מהלקוח. הוא היה עדיין טרוד בדבר מה, כמו אתמול.

"מה נשמע?" שאלתי אותו בחיוך רחב.

"בסדר," הוא חייך, חיוך מאולץ. נעלבתי מעט שניסה להסתיר ממני משהו. הוא תמיד נתן לי הרגשה שאנחנו מאוד קרובים, ושאני יכולה לספר לו הכל, והוא יכול לספר לי. בכל זאת, החלטתי להניח לכך כעת. התקרבתי אליו ושפתינו נפגשו לנשיקה, קצרה אך מתוקה.

"ספרי לי מה היה אתמול, ספרי לי הכל. המעצבן הזה לא רוצה לספר לי," אמר לי ניב, לקח את ידי והוביל אותי אל השולחן שבו עוד ישבה אושר -שחייכה אליי, אך הרגשתי שהיא לא מרוצה ממשהו- נתן לי לשבת בכיסא שישב בו קודם לכן, ולקח לעצמו כיסא אחר מאחד השולחנות הריקים. שמעתי את תום נאנח בשקט מאחורי גבי.

סיפרתי להם את הכל, מלבד על הרגע האינטימי שהיה לי עם תום. חמימות הציפה את לבי כאשר נזכרתי ברגע הזה.

"וואו, זה נהדר, סול! אני שמח בשבילך," חייך ניב.

אושר קמה ממקומה. "טוב, אני צריכה להמשיך לאפות. אתה יכול לבוא לעזור לי, ניב?" שאלה ותלתה בו את מבטה.

"אה, כן, רק עוד רגע," אמר והפנה בחזרה את מבטו אליי. "אז מה את חושבת לעשות עכשיו?"

קלטתי את מבטה הלא מרוצה של אושר, שנח על שנינו. היא שילבה את ידיה וחיכתה בשפתיים קפוצות. הרגשתי לא בנוח. "אממ, לא יודעת, כנראה שאחזור לשם. אולי אזכר בעוד משהו," אמרתי ונעתי באי-נוחות בכיסאי. "אבל נדבר על זה כבר אחר כך. לך עכשיו לעזור לאושר. אני במילא באתי לכאן בשביל להתחיל את המשמרת שלי, ולא לפטפט." גיחכתי וקמתי ממקומי. הוא הנהן בחיוך, ואושר מיהרה למשוך אותו בידו אל המטבח.

התיישבתי מאחורי הדלפק, ליד תום. "טוב, המשמרת שלך כבר נגמרה ואתה יכול ללכת, אבל אני אשמח אם תישאר בכל זאת," אמרתי בחיוך. "יהיה לי משעמם כאן בלעדיך."

תום רק הביט בי בשקט והנהן. הוא חשב על משהו, רצה לשאול משהו, אך לא פצה את פיו. נאנחתי.

"די, תום, אתה ככה עוד מאתמול. מה קרה? למה אתה לא מספר לי?" תליתי בו את עיניי בייאוש.

הוא חייך אליי לאחר ששתק רגע ארוך. "מצטער, אני עדיין קצת עייף."

נחרתי בבוז. "עייף? בבקשה תעשה לי טובה, ואל תנסה למכור לי את השטויות האלה. נו, אני רואה שאתה חושב על משהו."

"אני חושב על כמה שאני אוהב אותך," הוא התחמק וכרך את ידיו סביבי, מקרב אותי אליו. צחקקתי. הפרפרים בבטן גרמו לי לצחוק. חשבתי לרגע על איך שהוא גורם לי להרגיש כמו נערה בגיל ההתבגרות, שמאוהבת עד מעל לראש בחתיך של הכיתה. ואוי, כמה שהוא חתיך.

"אנחנו עוד נחזור לדבר על זה, אתה לא תתחמק מתשובה." אמרתי בהנפת אצבע, כמורה שמזהירה את תלמידה להתנהג כראוי.

הוא המהם לעברי והחל לנשק אותי, בעדינות וחמימות שהייתה ייחודית רק לו. פלטתי עוד צחקוק תוך כדי הנשיקה, והוא לא אפשר לי יותר מזה. לשונו מילאה את פי וגרמה לנשימתי להיעתק, ללבי להגביר את קצב פעימותיו ולראשי להתרוקן ממחשבות. רק הוא ואני, אין אף אחד יותר בעולם. רק אני והוא. רק הוא ואני.

"תקשיבו, לא נשאר לנו עוד הרבה קמח. אכפת לאחד מכם ללכת לקנות?" צץ פתאום ניב לידנו, מה שגרם לנו להתנתק אחד מהשני.

"אה, כן, אנחנו נלך עוד מעט," אמר תום.

"לא, אבל נשאר לנו ממש קצת, כמעט נגמר. עדיף שתלכו עכשיו." ניסה להאיץ בנו.

"טוב," נאנחתי ושמתי את רצועת התיק שלי על כתפי. "אני אלך."

"אני אבוא איתך," אמר ניב ויצא איתי מבית הקפה.

חיכיתי מעט עד שהתרחקנו, ואז נעצתי בו מבט כועס. "מה זה היה, ניב?"

"מה?" הוא משך כתפיים בתמימות מזוייפת.

"אל תיתמם, אתה עשית את זה כדי שנפסיק להתנשק."

הוא נאנח. "אוקיי, נכון."

"אבל למה?"

"למה? את באמת שואלת למה, סול? את באמת לא יודעת?" הוא החזיר לי מבט כועס. לא הבנתי אם על עצמו כעס, או עליי. "את לא יוצאת לי מהראש, סול, אני מנסה להוציא אותך, אבל את פשוט לא יוצאת! אני מחבב את אושר, באמת שכן, טוב לי איתה. אבל אותך, כנראה שיותר."

השתתקתי. לא ידעתי מה לענות לוידוי הזה. כמובן שהוא עוד מחבב אותך, תמימה שכמותך. דברים כאלה לא עוברים תוך יומיים.

שתקנו כל הדרך אל המכולת הקרובה. ניסיתי לחשוב על משהו להגיד, אבל שום דבר לא נראה לי מתאים, אז המשכתי לשתוק.

מרחוק, הבחנתי באישה שהסתכלה עליי. לא הצלחתי לראות את הפנים בבהירות, היא הייתה רחוקה מדי, אך ראיתי בברירור את התמקדותה בי. נכנסתי עם ניב אל המכולת בלי להקדיש לכך יותר מדי את תשומת לבי.

פרק קצר, אני יודעת. מצטערת, בקרוב הפרקים יתארכו

מקווה שאהבתם, יקיריי!

...או בשמו הקודם של הסיפור- "כשהעבר מחפש אותך"! כרגע כתובים אצלי שניים וחצי פרקים חדשים, השאר שמורים בראשי

התגעגעתם? כי אני כן. ♥

אז לפרק! ד"א, זה פרק ארוך

"חיפושים"- פרק 10

לשוני עם לשונו, שפתיי על שפתיו. עבר בי זרם מוזר שהרגיש כל כך נכון וכל כל מוכר, אך לא זכרתי מתי בעבר הרגשתי אותו. עטף אותי פתאום געגוע עמוק אליו וכמיהה אין-סופית. רציתי להצמיד אותו אליי קרוב-קרוב, רציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם. בעודנו נסחפים לנשיקה ארוכה ולוהטת, אמא נכנסה לחדר ופלטה צווחת הפתעה. התנתקנו אחד מהשני והבטנו בה, המומים ונבוכים. קפאנו כך לכמה רגעים, ואז אמא התעשתה ורצה אל מיטתי.

"אוי, סול, כמה דאגתי לך!" היא קראה בהקלה וחיבקה אותי בחוזקה. "אבל, אה, מצטערת שהפרעתי. תמשיכו ב... מה שעשיתם, לפני שנכנסתי. אני... לא אפריע יותר."

היא שחררה אותי מחיבוקה, חוזרת להיות נבוכה כמקודם ונעלמה מאחורי הדלת במהירות.

בהיתי בדלת הסגורה רגע ארוך, עדיין המומה מעט, ואז התחלתי לצחוק, צחוק מתגלגל ולא מובן. הרגשתי כל כך קלילה פתאום, כאילו אבן גדולה רבצה עליי במשך שנים ארוכות, ורק עכשיו התפוררה ונעלמה. הבטתי בתום וחייכתי, מאושרת, כנראה. התחושה הזאת הייתה חדשה לי, ובו-בזמן ישנה ומוכרת. מוכרת מאיפה? ממתי? מתי אי פעם הרגשתי כמו שאני מרגישה עם תום?

"אני רוצה לדעת מה קרה לך." אמר לאחר רגע ארוך שהביט בי, מהורהר.

"למה אתה מתכוון?"

"איך איבדת את הזכרון. אני רוצה שנחקור את זה, שנחפש. אני רוצה לדעת מי את. אני רוצה שאת תדעי מי את."

נאנחתי. "אני יודעת מי אני, וגם אתה יודע."

"נכון, את יודעת, אבל לא הכל. יש חלק כל כך גדול ממך שאת לא יודעת עליו כלום. את לא יודעת בת כמה את, איפה נולדת, אם יש לך אמא או אבא, חוץ משרה ועידו. אני לא מבין, את לא יודעת כל כך הרבה, איך זה לא מדאיג אותך?"

שתקתי. חשתי דקירה בלב כשהוא פירט באוזניי כמה דברים אני לא יודעת על עצמי. זה כן הפריע לי, חוסר הידיעה הזה פער בי חור גדול כל כך, אך כל השנים האלה השתדלתי כל כך לשכוח ממנו, לכסות אותו טוב-טוב ולהניח לו. וקיוויתי שאולי, עם הזמן, הוא יתמלא. אבל זה לא קרה. ובכל זאת לא יכולתי לחשוב עליו, היה בי פחד עצום למלא את החור הזה. בכל פעם שנזכרתי בלילה ההוא ששרה מצאה אותי לבד ברחוב, אני מצטמררת. כל כך כאב לי באותו לילה, כל כך פחדתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא רציתי לחשוב על אותו לילה, רציתי להשאיר את הכל מאחוריי ולא לחזור לשם. לא, זה מפחיד מדי, זה מכאיב מדי. זה כל כך מכאיב.

תום חיבק אותי, כנראה שהבעת פניי דמתה למה שהרגשתי בפנים. בכיתי חרש, מנסה להסתיר מעצמי שעדיין כואב לי. התחבקנו כך עד שנרגעתי.

"בוא נלך למקום שבו מצאו אותי." אמרתי בשקט לאחר דקה של שתיקה.

"את רוצה?"

"כן."

"אז נלך."

רחוב "הטייסים". זכרתי את הכל מסביב קטן ופשוט. כתובות קיר פה ושם, בתי קרקע קטנים, חלקם נטושים, חלקם מוצעים למכירה. כעת הכל מסביב היה שונה. בתים חדשים, גדולים ומטופחים, גינת נוי קטנה ליד שורת הבתים היפים. רק הפינה הקטנה ליד הפחים נשארה כשהייתה, כאילו בכוונה חיכתה שאתפנה ואחזור אליה, לטפל בה ולטפח אותה. הפחים היו אותם פחים, שחורים כזפת, עשויים מתכת כלשהי. לידם ישב חסר בית עם כוס פלסטיק לאסיפת תרומות. זכרתי את עצמי יושבת שם בגשם, כמה מטרים לידו. עברה בי צמרמורת של פחד וחרדה לאור זכרון הלילה ההוא שחזר אליי, חד וברור.

צחקוקים. קולות רמים, מתקרבים.

"אוי, שלום! תראו מה יש לנו פה," אחד מהם מתקרב אליי, מתנדנד, מגחך ופולט גיהוק. ריח רע, כל כך רע ומפחיד. הכל כל כך מפחיד.

השאר מתקרבים אחריו, כולם מתנדנדים. אחד שואל, "כמה את לוקחת?"

"מה?" אני שואלת בקול רועד. מבולבלת. כל כך מבולבלת.

הראשון שהגיע אליי צוחק, וכולם אחריו. "מה, את לא זונה?" הוא שואל, ואני מנידה בראשי במהירות. מפוחדת. כל כך מפוחדת.

הוא מרים גבות בהפתעה מתשובתי. "קומי, לא רואים אותך ככה." הוא אומר לי. אני לא זעה. "קומי, אומרים לך! קומי כבר!" צועק ובועט בי כדי שאקום, והפחד מקים אותי.

"הי, תעזבו אותה," מנסה להגן עליי חסר הבית שישב לידי.

"שתוק, סבא'לה," הבחור אומר לו -למרות שהוא עוד רחוק מגיל הזקנה- מחייך אליו מתוך צחקוק ושם את אצבעו על שפתיו, כאות לשתיקה. מבטו שב אליי, סורק את גופי היטב. "אבל למה? את דווקא יכולה להרוויח טוב מאוד. סחורה טובה יש לך." אני שותקת. גופי רועד. "מה, לא?" הוא מסתובב אל חבריו ומביט בהם בשאלה.

"בטח, בטח," מישהו אומר.

"סחורה מאוד טובה, אין הרבה כאלה היום," אומר מישהו אחר.

כולם מהנהנים ומהמהמים, סורקים את גופי במבטם.

"אז מה את אומרת, תתחילי לעבוד היום?" המנהיג שלהם מחייך אליי ואוחז בי, מקרב אותי אליו. ריח רע, כל כך רע. גופי רועד. הפחד מכרסם בעצמותיי.

אני מנידה בראשי ומנסה להינתק ממנו, והוא מצמיד אותי אליו בחוזקה. ידו עוברת על גופי, מלטפת את ישבני. אני מנידה בראשי שוב ושוב ומנסה להיאבק בידיו, אך הוא חזק ממני.

"תעזוב אותה, חתיכת חרמן שיכור! היא לא זונה, אומרים לך. לכו!" חסר הבית קם לעברנו והודף אותו ממני.

הבחור מביט בו בזעם ומתכוון לומר משהו, אך בדיוק נשמע קול ניידת משטרה מתקרבת. הם כולם נבהלים ובורחים מהרחוב, מתנדנדים מצד לצד.

"זהו, הם לא יבואו יותר הלילה. אל תפחדי," אומר לי חסר הבית ומושיב אותי בחזרה. "יש לך הורים, או שאת יתומה?"

עובר רגע ארוך מאוד לפני שאני עונה לו. מתחיל לרדת גשם.

"אני לא יודעת," אני לוחשת בקול חלוד. "אני לא יודעת."

אני מחבקת את רגליי וקוברת את ראשי, ומתחילה לבכות.

"סול?" תום הביט בי בדאגה. "סול, את בסדר?"

עברה בי צמרמורת נוספת. "כן," לחשתי בגרון חנוק. "כן, אני בסדר."

הוא חיבק אותי בניחום. בטח הבין שנזכרתי בלילה ההוא. אבל זה היה בסדר, אחרי הכל לשם כך חזרתי לכאן. להיזכר.

התבוננתי בחסר הבית שישב ליד פחי הזבל. מעיל ישן, גב כפוף, שיער מאפיר וזקן גם כן. נברתי בכיסי מכנסיי ומצאתי מטבע של עשרה שקלים. התקרבתי והתכופפתי מעט אליו, והטלתי אל כוס הפלסטיק שהחזיק בידיו את המטבע. הוא הרים את ראשו מעלה, אליי. זיהיתי אותו מיד, זה היה אותו חסר הבית שהיה כאן לפני שבע שנים, שקם והגן עליי מפני חבורת שיכורים. קמטים התווספו אל פניו ושיערו וזקנו האפירו, אך אי אפשר היה לטעות. זה היה הוא.

הוא הביט בי וצמצם את עיניו, נראה כאילו ניסה להיזכר. "אני זוכר אותך. יש לי זכרון טוב מאוד לפנים, לדברים אחרים דווקא לא כל כך. את... היית כאן..." ניסה להיזכר.

חייכתי אליו בחביבות. "נכון, הייתי כאן. גם אני זוכרת אותך. הצלת אותי מחבורת בחורים שיכורים לפני שבע שנים."

היה ניכר בעיניו כי נזכר. הוא חייך מבעד לזקנו. "כן, אני זוכר. לא ממש הצלתי אותך, את יודעת. היה לנו בסך הכל מזל."

"ואני עדיין מודה לך מאוד." התיישבתי לידו, ממש באותו המקום שישבתי בו לפני שבע שנים.

הוא הנהן בחיוך. כנראה היה לו נחמד לדעת שמישהו זוכר אותו בעולם הזה.

"מה שלומך? עדיין בקשר עם האישה ההיא שלקחה אותך?"

"היא אימצה אותי."

"אימצה? יפה מאוד. ואת יודעת מי ההורים האמיתיים שלך?"

"לא, אני... לא זוכרת. אני לא זוכרת כלום לפני הלילה ההוא," נעצתי מבט במדרכה.

הוא ליטף את כתפי בחמלה והתבונן בי. "ובגלל זה חזרת לכאן?"

הרמתי את פניי אליו. הוא חייך בהבנה. "כן. אני רוצה להיזכר."

הוא הנהן. לאחר מכן קימט מצחו וצמצם את עיניו, מנסה להיזכר בדבר מה. "הגעת לכאן, אני זוכר, מהכיוון ההוא," הוא הצביע על פנייה לרחוב אחר. "אני זוכר שהגעת בריצה, ועצרת פתאום, מבולבלת. לא ידעת איפה את נמצאת, לא ידעת מאיפה הגעת, לא ידעת כלום."

הוא הבחין בתום, שהתבונן בנו כל הזמן הזה, והביט בי בשאלה.

"זה תום, חבר שלי," קמתי ממקום ישיבתי אל תום, והוא הושיט את ידו בחיוך אל חסר הבית, שבדיוק נזכרתי שלא שאלתי לשמו.

הוא לחץ את ידו של תום בחיוך. "אברהם. תמיד קראו לי אבי, אבל עם זקן כזה אני בטח נראה עכשיו כמו אברהם," צחק, והצטרפנו אליו.

"תודה לך, אברהם. על הפעם ההיא לפני שבע שנים, ועל עכשיו. תודה על הכל," אמרתי.

"העונג כולו שלי," חייך בחביבות.

"אם אי פעם תצטרך משהו, תתקשר." אמרתי ורשמתי את מספר הסלולרי שלי על פיסת נייר שמצאתי על המדרכה, והושטתי לו אותה.

"לא, לא, לא," הוא הניד בראשו בהחלטיות. "לא, לא צריך, באמת שלא צריך."

הנחתי את פיסת הנייר בתוך כוס הפלסטיק. "באמת, כל דבר. תתקשר."

הוא המשיך להניד בראשו אך לא אמר דבר. לקחתי את ידו של תום והלכתי לכיוון הפנייה שעליה הצביע אברהם. פנינו בפנייה והמשכנו ללכת זמן רב בשתיקה. המקום היה מוכר לי, הרגשתי שידעתי לאן אני הולכת, שרגליי מובילות אותי למקום הנכון. הדרך החלה להיות מוכרת לי יותר ויותר, הפכה לזכרון חד וברור. נעצרתי לאור הזכרון, ותום הביט בי בשאלה. התקשיתי מעט לנשום, והתיישבתי על ספסל בצד הדרך.

"סול? את בסדר? את שומעת אותי?" הוא התיישב לידי בדאגה. ניחשתי כי פניי איבדו מעט מצבעם.

"כן," אמרתי כמעט בלחש. ככל שהזכרון היה ברור יותר בראשי, כך נשימתי הפכה כבדה יותר.

"את נזכרת?" שאל בחשש.

"כן," אמרתי. הייתה צרידות בקולי. כחכחתי מעט בגרוני וניסיתי לדבר בקול שעולה על לחישה. "אני זוכרת ש... רצתי. רצתי ממש בדרך הזאת, רק בכיוון ההפוך. אני... ברחתי ממשהו. משהו שפחדתי ממנו. משהו ש... כאב. זה היה כואב." ובעודי נזכרת התחלתי להרגיש שוב את הכאב ההוא, בלב. הרגשתי כאילו משהו נקרע שם, עורק ראשי; והוא מדמם, ומדמם, ולא מפסיק... "ראיתי משהו. ראיתי משהו שהכאיב לי ממש," קימטתי את מצחי לא מרצון, והנחתי את ידי על לבי, כאילו כדי להגן עליו, או כדי לנסות להוציא ממנו את הכאב.

גרוני נחנק, נסתם כמעט כולו, השאיר מילימטר אחד של רווח, שממנו נכנס קומץ קטן של אוויר.

"מים, תשתי מים," הוציא תום מתיקו בקבוק מים, פתח את הפקק במהירות והביא לי אותו. גמעתי את המים כמה שיכולתי, והחזרתי לו את הבקבוק. הגרון היה פתוח יותר לנשימה, והנהנתי לעבר תום כדי להרגיעו. הוא סגר את הבקבוק והחזירו לתיק.

"אולי כדאי שנחזור הביתה," אמר. "אני חושב שהספיק לנו היום."

"לא," הבטתי בו, מנידה בראשי. "לא, אנחנו צריכים להמשיך לחפש!"

"עוד רגע אחד והיית מתעלפת, סול. אפשר להמשיך ביום אחר."

"ואם אני לא אזכר ביום אחר, כמו היום?" אמרתי, משוכנעת שחייבים להמשיך. "אני בסדר, תום, אני בסדר עכשיו. אפשר להמשיך."

הוא חייך אליי.

"מה?"

"טוב לי לראות אותך ככה, להוטה לחקור את העבר שלך. אמא שלך כל כך תשמח." הוא החזיק את ידי.

חייכתי אליו בחזרה. "היא ביקשה ממך לשכנע אותי לעשות את זה, נכון?"

"כן," גיחך. "איך ידעת?"

"ראיתי איך היא הסתכלה עליך, בכזאת הכרת תודה, כשיצאנו. אבל אני שמחה ששכנעת אותי. באמת הגיע הזמן שאפסיק לברוח מכל דבר שקצת מפחיד אותי," לחצתי את ידו אל קרבי. "תודה." לחשתי.

הוא נישק אותי ברוך. שפתיו היו חמימות על שפתיי, מתנועעות לפי קצב הלב שהלם בנו יחדיו.

"אני אוהבת אותך," לחשתי. "אני באמת, באמת-באמת אוהבת אותך. זה אולי קצת מוקדם מדי בשביל רגשות כאלה חזקים, זה אולי מוזר, לא הגיוני, אבל אני אוהבת אותך. ואני מרגישה כאילו הכרנו כבר לפני שנים, ולא לפני שבועיים. אני מרגישה שהקשר שלנו עמוק כל כך, ששום דבר לא יהרוס אותו."

תום חייך, וחיוכו אמר לי את כל מה שרציתי לדעת. הוא הרגיש בדיוק את אותו הדבר. עטפה אותי תחושת חמימות מתוקה. הרגשתי שאני מרחפת.

"טוב, בואי כבר," הוא צחק וקם מהספסל. קמתי וצחקתי גם אני, והמשכנו ללכת בדרך, שלובי ידיים.

ככל שהלכנו והתרחקנו, כך התגברה תחושת הזיקה שלי למקום. הרגשתי שאני מתקרבת יותר ויותר, עם כל צעד וצעד.

"רגע, אני יודע לאן מובילה הדרך הזאת," נעצר לפתע תום. "היא... היא מובילה לנמל."

"לנמל?" חשבתי רגע ונעצרתי גם אני. ניסיתי להיזכר, אך ללא הצלחה. "אני לא יודעת, אני... לא זוכרת."

תום הביט בי ארוכות. חשב על דבר מה. נראה כי התנהלה שוב מלחמה בתוכו, והוא היה מבולבל.

"אתה בסדר, תום?" שאלתי בחשש.

"סול," הוא לחש, ספק לי ספק לעצמו, מסביר לעצמו דבר מה. "את... סול..."

עיניו היו פקוחות לרווחה, במין מבט מבוהל, או מבולבל, לא בטוח, לא מאמין.

"תום, תסביר לי מה קרה." ביקשתי. אך הוא שתק עוד כמה רגעים ספורים.

הוא נשף בהלם. "לא, זה לא יכול להיות."

הוא הביט בי כמו בחייזר. המום, לא יודע אם להאמין או לא.

"אתה מוכן כבר להסביר לי מה קרה? תום!" דחקתי בו.

הוא המשיך להביט בי ונשם עמוקות, נרגע. "בואי נלך הביתה."

"מה? לא, אנחנו צריכים להמשיך לחפש!"

"נחפש פעם אחרת. שום דבר לא בורח."

"אבל אולי הזכרונות שלי יברחו! אתה לא יכול לדעת, תום, אתה לא יכול לדעת!"

"נכון, אני באמת לא יכול לדעת..." לחש, יותר לעצמו מאשר לי. לאחר רגע שוב התעשת. "סול, תסמכי עליי, בבקשה. הכל יהיה בסדר. אנחנו לא צריכים למהר כל כך, לא נוכל לגלות הכל ביום אחד."

הבטתי בו, לא מבינה מה קרה פתאום.

"בבקשה, בואי נלך הביתה. אני צריך... לנוח. אני נורא עייף. היו לנו יומיים ארוכים מאוד, כדאי שנלך לנוח קצת."

נאנחתי, בהנחה שהוא צודק. "בסדר... נלך. נחזור פעם הבאה."

הוא חייך אליי וחיבק את כתפי, ומחובקים הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, כדי לחזור הביתה.

אני חייבת להודות שאני מתרגשת! אני מקווה שיצא פרק טוב, ושתאהבו.

אני שוב מציעה לרענן לעצמכם קצת את הזכרון ולקרוא את הפרקים הקודמים, למקרה שאתם כבר לא זוכרים פרטים חשובים בסיפור, ולא תבינו מה קורה.

אני מנסה להחליף את שם הבלוג ואת מה שכתוב מתחת לתמונה, אבל ישרא עושה לי בעיות. נקווה שזה יפתר בקרוב.

כמו שכנראה כבר הבנתם, לסיפור החדש-ישן הזה יש שם חדש! אף פעם לא אהבתי את השם הקודם, הוא היה סוג של ברירת מחדל. אז חשבתי לאחרונה על השם "חיפושים". לא מושלם, לא מתה עליו, אבל נחמד. מה אתם אומרים?