מגירה.

[חלק 2/2]

האהבה שפרחה ביניהם הייתה מעט מוזרה, בדיוק כמו הזוג עצמו. השניים לא היו אהודים בבית הספר, והם בהחלט היו מודעים לכך. אבל, מאז שגילו אחד את השנייה, העניין כבר לא היה חשוב בעיניהם.

היא, הנערה שלא יכלה לבכות, הנערה ששורטת בציפורניה את אריחי השירותים, משמיעה קולות חנק משונים, בכל פעם שמישהו קורא לה מכוערת. הנערה עם השיער הסבוך, המבט העמוק, המבט העצוב. היא, הנערה שתמיד הסתובבה עם טיפות עיניים בכיסי מכנסיה, וזוג משקפיים כהות בהישג ידה. היא, הנערה שנהגה לכסות את עיניה עם פיסת בד בניקיונות האביב. היא הייתה הנערה שלא יכלה לבכות, וזה היה המצב.

הוא, לעומתה, הוא היה המשתתף התמידי בעונשי בית הספר. הוא צבע את לוח המודעות בצבעי אדום גס, בקטשופ מלכלך, הוא טיפס מעל גדרות תיל, ועשה צמידים ממסמרים חלודים, מסמרים שמצא באתרי בנייה נטושים. הוא, הנער שהחליק את שיערו לאחור, בעיקר עם חלבוני ביצים, ציפורניו הצבועות בשחור בהקו כסימן היכר. הוא, התלמיד המצטיין בכיתה, שקרא ספרים, כל כך הרבה ספרים, קדימה ואחורה, ובחזרה שוב ושוב, וידע לדלקם 27 ספרות של המספר פאי, ולא יותר.

ההתאמה הייתה מושלמת.

כיצד הוא שכנע אותה לבטוח בו, זאת, לעולם לא נדע, אבל משהו קרה באותו יום, אותו יום שהוא מצא אותה, הולמת באגרופיה בקירות השירותים, ומשם, הכול היסטוריה, כפי שאומרים.

הוא ליווה אותה לבדיקות עיניים שגרתיות, והטריד את הרופאים עם שאלות שלא הפסיקו לזרום. הוא לקח אותה לקרוונים, וחשף בפניה את עולם ההיפים המזדקנים, שלטי השלום התלויים, שקי עיניים בצבע חבורות בנות יום. היא הרשתה לו לקלוע צמות בשערה, ובתמורה, הוא הרשה לה לפשפש באוסף משקפי השמש שלו.

הוא גנב תיק יד יקר בשבילה, והיא שכנעה אותו להחזיר את המתנה. ופעם אחת, היא עזרה לו להתגנב מחדר העונשים. ובתמורה, באותו יום, הוא לקח אותה לפארק הלאומי, והשניים ישבו כל היום הנדנדה. הוא לימד אותה מתמטיקה, והיא לימדה אותו נימוסים והליכות. היא כתבה לו מכתבים, והוא הקריא לה ספרים. הוא קנה לה טיפת עיניים, והיא עשתה לו צמידים חדשים.

המתיקות הייתה בדברים הקטנים.

וחשוב מכל, הם דיברו, דיברו ללא סוף, מהזריחה ועד לשקיעה בכל יום, ומעולם לא נראו אחד בלי השנייה.

וכשחג האהבה הגיע, הוא נתן זר של ורדים לבנים שיצר מנייר אוריגאמי, לבן, מפני שהוא ידע שהצבע האדום הזיק לעיניה (הוא אפילו שטף את לוח המודעות, אחרי שהבחין בה מביטה בו ומכווצת עיניים). ובזמן שכל הנערות האחרות פרצו בבכי היסטרי לשמע חרוזים עקומים שדקלמו חבריהן, בעיקר חרוזים מכרטיסי ברכה לא מקוריים, היא תלתה את הזר מול הארונית שלה, ובשקט ביקשה ממנו לקרוא את הסונטה שחיבר, על גביה של עבודת הספרות שלו בקול רם.

הוא ידע שהיא לא יכלה לבכות על הפרחים שיצר, והוא ידע שהיא לא תזיל דמעות לשמע הסונטה, אבל היא חיבקה אותו בחזקה, וקצות אצבעותיה החליקו בעדינות על הצלקת הקטנה שעל גבו השמאלית, וכאן, ועכשיו, זה היה כל מה שהוא צריך.

בבית הספר, כולם ידעו שהשניים מאוהבים. הם צפו בהם בארוחות הצהריים, שיערה האדום סבוך בקוציו השחורים. הם הבחינו בדרך שבה ידו תמיד חיפשה את ידה מתחת לשולחנות, צמידי עור ומסמרים מתחככים בעור בהיר ורך. הרועשים שביניהם נהגו לקרוא את השירים שהדביקו בסלוטייפ על הארוניות אחד של השנייה, כתבה המסודר והזעיר, וכתבו, אותיות גדולות ומסורבלות, כמעט חרוטות בנייר.

שמותיהם עלו ללא סוף בפיות רכלני בית הספר, וכולם לעגו לנערה, וגיחכו על הנער. אבל זה היה ברור, שכל הזלזול נבע מתוך קנאה, ועד מהרה, מבינים את טיפשותם, האנשים הניחו להם לנפשם.

המילה 'אהבה' מעולם לא הוזכרה. הם אינם זקוקים לה, לא? בין נשיקות גנובות, אצבעות שלובות, שירה יומית, כל שיר יותר מושקע מקודמיו, האם יש צורך להצהיר דבר, שהיה כבר ברור מאליו? אפשר היה לקרוא את האהבה, בחיוך שלו כשנגע בה, בדרך שבה עיניו היו נעצמות כשנישק אותה. הנערה שמעולם לא בכתה, אבל לעיתים רחוקות חייכה, סוף כל סוף מצאה אושר, ואיכשהו, היא השתנה, מאז שפגשה אותו.

היא קרנה.

אבל זה תמיד היה שם, תלוי באוויר, בין השניים, הד הספק, חתיכה חסרה מפאזל מקסים.

הוא אמר את זה ראשון. היא האמינה לזה ראשונה. "אני אוהב אותך. את יודעת את זה," אמר, בזמן שהתנדנד בעצלתיים מהצמיגים הבלויים, שהיו קשורים בחבלים עבים לענפי העץ. "אני אוהב אותך," הוא חזר ואמר, שוב, כאשר הרכינה את ראשה, וסירבה להשיב. "אני יודעת," לחשה בקול רך. "את מאמינה לי, נכון?" שאל, מתקרב, אוחז בידה. והיא ישרה מבט לעברו, ועיניה נצצו מדמעות טריות. היא חייכה, והניחה יד על לחייו, עצמה עיניים בתשובה לשאלתו, והדמעות זלגו מטה, ומטה, ומטה.

"את בוכה," הוא התנשם, כלא מאמין. היא קמצה אגרוף סביב בקבוקון טיפות העיניים המוסתר בכף ידה, בקבוקון שכעת נותר ריק. "כן, כן, אני בוכה," שיקרה. והוא, הוא נישק את דמעותיה בשקט, לא מעיר על העובדה כי טעמן היה מר.

[חלק 1/2]

זה לא שהיא לא רוצה. נהפוך הוא, למעשה, היא מאוד רצתה. היא רצתה, בכל הרגעים הנכונים, ולפעמים, אולי גם בזמנים שלא היו תמיד מתאימים. היא הייתה עושה זאת, לו רק יכלה. אבל, היא לא יכולה, וזה הסיפור שלה.

הייתה לה בעיה רפואית נדירה, שממנה סבלה, ממש מלידה. הרופא שיילד את אמה, הבחין כי הילדה יבבה, התייפחה וצרחה, אך, היא לא בכתה. על פניה הזעירות לא הופיעו דמעות, רק דם מהרחם שממנו יצאה.

לילדה לא היו דמעות. כתחליף לצורך בטיהור הטבעי של דמעות, הרופאים סיפקו פתרון יעיל ומיוחד, בבקבוקוני טיפות לעיניים. אמה הבחינה כי, כאשר טפטפו אותן לראשונה אל תוך עיניה של הילדה, זה בעצם נראה, ממש כאילו היא סוף כל סוף בכתה.

היא גדלה בבית שגרתי, למשפחה רגילה, עם הורים שאהבו אותה, ללא אחים נוספים. אך היא גידלה חיות מחמד שונות, אשר למרביתם, היא הייתה מעט אלרגית. אמה נהגה לצפות בה, מתעטשת, מושכת באפה במהלך אלרגיות אביב רבות וחולפות, ולמרות שאפה היה אדמדם ופניה נראו אומללות למדי, מעיניה מעולם לא זלגו דמעות.

היא המשיכה לגדול, כמו כולנו, והפכה לנערה מרדנית, כבר בגיל 15. צלחות שבורות, ריבים קולניים עם אמה, טריקת דלתות. היא נהגה להסתגר בחדרה, מסתירה את ראשה בכרית, אבל לא בוכה.

הנערה הבינה, כבר מזמן, שאדם שאינו מסוגל להזיל דמעות, אינו מראה חולשה לסובבים.

אבל, זה לא אמר שהיא לא רצתה לבכות.

באופן טבעי, האנומליה של הנערה הפכה אותה ללהיט משונה בקרב ילדים בני גילה.

הרי, כל אדם בוכה. כל אחד. מהבריון שלבוש עור ושלשלאות, ההוא שמעשן מאחורי גדר הקפיטריה, ועד אפילו מנהל בית הספר עצמו. כל אחד אמור לבכות. וככל הנראה, הנערה הייתה פטורה מכלל זה.

לפיכך, היא הייתה למקור לעג וקלס הציבור.

זה התחיל עם משחקי חובה, ועבר להימורים בין האנשים, ולבסוף, לנושא בדיחה מתמשכת אכזרי. כדי להקניטה, להציק לה, למשוך בשערה. לזרוק מגשי אוכל לעברה, לפרסם קריקטורות משפילות שלה על לוח המודעות. להתיידד איתה, לצאת איתה, להשלות אותה, כדי לתת לכל חלומותיה להתנפץ, רק מספר שבועות מתוקים לאחר מכן.

כולם רצו לראות אותה בוכה, בית ספר שלם של ילדים בסביבות גילה.

אבל, היא לא בכתה. היא לא יכלה. היא השתדלה להתעלם מההתגרויות, התחמקה ממגשי האוכל, מהחלב הנשפך. היא הייתה מורידה את הציורים המעליבים מלוח המודעות, זורקת אותם לפח המתאים. ובאשר לאנשים, ובכן, בסופו של דבר, היא הסתגלה לחיים בודדים, ולמדה לחיות ללא חברים.

עד שיום אחד, הוא הגיע, ומצא אותה, שורטת בציפורניה את אריחי שירותי הבנות, משמיעה קולות של חנק, ואפה מאדים לאיטו.

הוא נישבה בקסמיה, כבר מהרגע הראשון.