אתם תשבו ואני אספר.

שנאה היא רגש חזק. 

כשאנשים אומרים "אני שונא/ת אותך", כמעט תמיד הם לא באמת מבינים למה הם מתכוונים. הם לא יודעים שלשנוא אדם, באמת ובתמים, זה הרגש הכי גרוע שאתה יכול להרגיש עבורו. אבל מה קורה כשאתה תלוי באדם שאתה כל כך שונא? 

אז כן. אני שונאת ופוחדת מאדם כל כך מרכזי בחיים שלי. אדם שמתייחס אליי ואל האחים שלי בחוסר רגש. אדם שגורם לפחות לאחד מאיתנו לבכות פעם בשלושה ימים. אבל אני מפחדת לומר לו את זה. אם אני אספר כאן מי האדם שאני כתובת עליו את השורות האלה, אתם בטח מיד תצאו נגדו, בעיקר כי אתם יודעים עליו רק את מה שהתקשורת דוחפת לכם לראש. אני שונאת את התחושה הזאת, של לשתוק ולספוג. אני שונאת את זה שאתה, בניגוד לכל כך הרבה סבים והורים שיודעים לקבל את ההתקדמות של הנוער, עדיין מצפה לכבוד עילאי. אז לא. לפעמים אני לא רצה להכין לך קפה. ולא, לפעמים אני לא מיד קמה אל הטלפון, שמפריע לך לישון (ושתדע, הטלפון לא היה מפריע לך אם היית יושן בחדר שלך, כמו בנאדם, ולא בסלון), ולפעמים אני שוכחת את המזלג שאני מניחה לפניך את הצלחת. אבל זו לא סיבה לקרוא לי טיפשה, שמנה, מטומטמת, מפגרת, אהבלה... 

כי אני בתוכי יודעת שאני יותר חכמה. כי עם ממוצע של 96 ואפס הפרעות, השג של שבעת ספרי הארי פוטר בשמונה ימים (היי, החמישי היה ממש ארוך!), שלוש שנים ברציפות שבהן קיבלתי מכתב ממכון המחוננים של אוניברסיטאת תל אביב, שהזמין אותי ללמוד שם... אני ממש לא אוהבת להשוויץ, אבל מה שיש לך ביד הוא לא דבר מצוי. כי בסך הכל, להגיע להישגים לימודיים כאלה זה דבר קשה מאוד. אני לא עושה את זה בשבילך, אבל מילת עידוד יכולה מאוד לעזור. 

נמאס לי שאני צריכה ללכת ברגל כל יום מהבית אל בית הספר, מבית הספר אל הבית, מהבית אל הקניון, מהבית אל חברה, מתחנת האוטובוס אל הבית בשתיים עשרה בלילה. לעזאזל, אני בת 12! 

אתה חייב להבין שהמצב שלך גרוע מאוד. הילת הזלזול שאתה משדר אל המשפחה שלך פשוט עברה את הגבול. הבעיה היא שאתה אלים. לא רק מילולית, גם פיזית. אבל אין לי למי לספר. כי אני יודעת שאם אני אספר, אני אהיה בצרות. לא רק הכאב הפיזי שבוודאי תגרום לי. כי אתה בכל זאת דואג לנו לקורת גג. המצב כל כך מורכב, אני לא יודעת מה לעשות! 

אבל מעבר לכל הפחד, השנאה, הכאב, ההאשמות שהטחתי בך... הדבר הכי גרוע שאני יכולה לכתוב לך - אם כי כנראה לעולם לא לומר לך...  

אתה אכזבת אותי, אבא.