אתם תשבו ואני אספר.

הממ. היי? 

אני מרגישה כאילו הרבה זמן שלא כתבתי. אחרי עידכון רציף של יום יומיים, פתאום חמישה ימים נראים ארוכים מאוד.

בכל מקרה - חזרתי לבית ספר! לא התקשיתי כל כך בהסתגלות. תפסתי את המקום שרציתי (שורה שניה באמצע) וישבתי ליד החברה הכי טובה שלי. ככה בערך התחיל היום הראשון שלי. 

הדבר שהכי הטריד אותי היה שלמדנו ביום הראשון. בכל זאת, אחרי חופש של חודשיים ציפיתי שלפחות יתנו לנו יום-יומיים להתאושש ולהתאקלם. לא שאכפת להם, כמובן. 

בכל מקרה, בימים הראשונים פגשתי כבר את כל המורים החדשים שלי ועשיתי עליהם רושם ראשוני טוב למדי, אז אני לא מודאגת. בית הספר השתפר מבחינה טכנולוגית. יש אינטרנט אלחוטי בכל הכיתות (כתיבת פוסטים מהאייפון ), התקנת מקרנים ולפטופים לכל המורות. הדבר היחיד שמרגיז אותי בתוכנית החדשה הזאת זה שאנחנו צריכים להישאר שעה שמינית. אני לא מתלוננת, גם אם זה מפריע לי. יש לי בכיתה 27 תלמידים אחרים שיעשו את זה בשבילי (העיקר אתם מתלהבים שיש מקרן). 

בסך הכל כיתה ח' לא קשה כל כך. החומר לא קשה יותר משנים קודמות, ורמת שיעורי הבית לא נראית לי גבוה מדיי. בנתים. נראה מה אני אכתוב בעוד כמה חודשים. 

התחלתי גם להיות פעילה יותר חברתית. אני רוצה להיות מדריכה בתנועת הנוער הקרובה, ללמוד באוניברסיטה ליד הבית וללכת לחוג כתיבה יוצרת. אני מרגישה שיש לי עוד המון מה להספיק וששבעה ימים בשבוע פשוט לא מספיקים. 

ולעניין אחר. פתאום התחלתי להתעסק בהמון דברים שפעם לא עניינו אותי. התחלתי להתלבש יותר יפה, מושקע כזה. להשקיע יותר בתספורת שלי, להשתמש במסיכות. זה מרגיש לי מזוייף, לא נכון. אף פעם לא באמת התרכזתי במראה החיצוני שלי, ולמרות שזה לא בראש סדר העדיפויות שלי (עדיין? אני מקווה שלא) זה אף פעם לא ממש תפס מקום ששווה להתייחס אליו בסדר העדיפויות הזה. תמיד זלזלתי בבנות האלה שבמקום לעשות משהו יעיל עם הזמן שלהן הן עושות מחליקים או הולכות לקניון ומדברות רק על בגדים.  זה נראה מאוד שטחי בעיניי. אני מפחדת להפוך לאחת כזאת בעצמי. אולי זה רק גיל ההתבגרות? אוף. גיל התבגרות מטופש. ולחשוב שאני רק בתחילת דרכי ויש לי עוד כל כך הרבה שנים לסבול ממנו... -רגע של אופטימיות- טוב, גיל ההתבגרות הוא כן הגיל הכי יפה בחיים. מקווה שזה נכון.  

אגב, מי ראה את הפרקים הראשונים של הפיג'מות? (; 

קים.

לפני יומיים בלכתי ללונה פארק עם כמה חברים. רציתי קצת לצאת, לנקות את הראש, לצחוק קצת. אתם יודעים, לנצל את החיים. היה נחמד. ברב המתקנים התורים היו כיפיים מהמתקנים עצמם, בעיקר כי צחקנו הרבה וחפרנו לכל מיני אנשים שחיכו איתנו בתור. 

היה לי יום נהדר, ואני שמחה שנסעתי לשם באוטובוס ולא וויתרתי רק כי לא מצאתי מישהו שיסיע אותי. 

רבתי עם ההורים שלי, ממש לפני כמה דקות. 

זה היה בזמן שכתבתי את הפוסט. מילאתי אותו בהמון חוויות שלי מהלונה פארק ודברים שהבנתי עליי ועל חברים שלי (שבנתיים נכנסו לטיוטה. לא יודעת אם אני רוצה לפרסם אותם). אמא שלי באה ורצתה שאני אבוא לאכול. את האמת? לא הייתי רעבה. הייתי עייפה. לא עשיתי כלום היום, אבל הייתי עייפה נפשית. רציתי רק לשבת בחושך (המנורה לא עובדת.) ולכתוב, ולכתוב, ולהרגיש איך כל מה שהיה לי על הלב נשטף החוצה. לא שזה עניין אותה, כמובן. כתיבה וקריאה תמיד נראו בעיניה כמו בזבוז זמן וכסף, ושכדאי לי להתרכז בלימודים. לכו תבינו. 

בסוף התפשרתי והתיישבתי ליד השולחן. ישבתי והסתכלתי על הצלחת כמו דג מת. כמו הדג המת שהסתכל עליי מהקערה. 

אז אמא שלי התרגזה עליי וצעקה, ואמרה, "למה את תמיד חייבת להרוס הכל?"

אז פשוט הסתכלתי עליה והלכתי. למרות שאני משתדלת לשמור על חזות יציבה של ילדה חכמה וסרקסטית שלא תיכנע להם בקלות, כשאני לבד, בחושך (שוב - המנורה לא עובדת! אני צריכה לתקן אותה), הדמעות פשוט פורצות החוצה. כמו בלון שמילאו אותו יותר מדיי במים, והוא פשוט מתפוצץ. 

אוף. אוף. אוף. אני כל כך עייפה. מהחיים. למרות שאני אתאיסטית, אני מתחילה להבין את אלו שמאמינים באלוהים. לפעמים החיים נראים כל כך קשים, ואני מבינה למה הם צריכים ישות כלשהי שהם יוכלו להאמין שהיא צופה בהם, מחייכת כשהם עושים משהו טוב, או נוזפת בהם בלבה כשהם חוטאים, גם אם הדמות הזאת לא הגיונית בעליל. (באמת, עדיף כב להאמין בחדת הקרן הבלתי נראית שאוהבת פיצה עם אננס וגרביים מפוספסים. אני לא ממציאה את זה. באמת.) אולי הם מאמינים שאם הם ימשיכו לעבוד קשה, הם יתוגמלו בעולם הבא.

אבל אני לא חושבת לרגע לשנות את הדעות שלי. אלה הדעות שלי, וכמו שאנשים אחרים שומרים על הדברים שחשובים להם, אני רוצה לשמור על הדעות שלי. כי זה בעצם מי שאתה. המראה הוא לא הדבר היחיד שמבדיל אותך מאחרים. בסך הכל, זה לא משנה אם אנשי העולם יהיו שונים לחלוטין במראה שלהם, אם כולם יאכלו / ידברו /  יחשבו / יתנהגו אותו הדבר, אם יהיו אותם אנשים. 

לעזאזל. מצטערת שוב על הפוסט הכל כך לא קשור שאני כותבת. אני מקווה שמישהו נהנה מפרי יצירתי, ושאולי נתתי לו עוד כמה נקודות למחשבה.

תודה לה על החתימה המקסימה. 

שלום :) 

בדיוק חזרתי מהמרפסת. ישבתי עם קערת פופקורן (שמנה שכמותי ><* ) והספר "האסופית" בגרסה המחודשת וקראתי. 

אני אוהבת לקרוא בלילה. אני מדמיינת את כל החברים שלי יושנים (למרות שזה בהחלט ייתכן שאולי הם ערים וחושבים שאני יושנת...), חולמים.

קראתי כמה עמודים, אבל בסוף הנחתי את הספר בצד, תחבתי את האוזניות אל אוזניי וחשבתי לצלילי מנגינותיו של יוהאן שטראוס. אני אוהבת את הנגינה שלו, במיוחד את הדנובה הכחולה (שבטח כולכם מכירים אבל פשוט לא מכירים את השם,). בכל מקרה, חשבתי קצת על החיים. 

חשבתי על עצמי, בעיקר. על העתיד. על איך שרכבת החיים דוהרת קדימה כל כך מהר, שהדקות נוזלות בין ידיך ממש כמו חול, ושלא משנה כמה תנסה להאריך את החיים שלנו בעזרת ספורט והרגלי אכילה נכונים, לא תוכל למנוע את הבלתי נמנע. 

חשבתי על הספר שקראתי, ההצהרה של ג'מה מלי. הספר סיפר על התרופה לחיי נצח שנמכרה בבית המרקחת, והתמורה שהאנשים נתנו הייתה לא להביא ילדים לעולם. תהיתי אם דבר כזה באמת יכול להתרחש. אנשים שקמים בכל בוקר, מצחצחים שינים ומתלבשים. הם חושבים לעצמם, אולי אני אלך לבקר את אחותי, או אולי אני אסע להיפגש עם חבר? אבל הם יכולים לוותר על זה, אם הם רוצים. הרי הם יכולים לבקר אותם מחר, בדיוק כמו שהם יכולים היום. הרי האנשים האלה לא הולכים לשום מקום, הם נשארים. לנצח. זה לא משעמם אותם? שאלתי את עצמי, הרי החיים שלי נראים לי כל כך ארוכים, אז איך הם יכולים לחיות אותם לנצח? 

דמיינתי את עצמי כדמות בספר. שאלתי את עצמי אם אולי אלוהים באמת קיים, למרות שאני מאמינה שלא (אתטאסטית... ) אולי הוא יושב איפושהו, משתמש במחשב שהמציא יציר כפו (נו, אנשים. זה אלוהים! אני בטוחה שהוא יכול להרשות לעצמו מינימום אייפד ארבע) וכותב. כותב את היום שעתיד להיות מחר לאיש X, סוגר את הקובץ ואז יוצא מהתיקייה שנושאת את השם -שם של עיר-, ואז נכנס לתיקייה אחרת, בעלת שם של עיר אחרת או אפילו ארץ אחר ומאתר את שמו של Y, ופשוט כותב. כותב על היום שהאיש הזה יחייה מחר. 

אני חושבת לעצמי, איך אנשים יכולים כל כך להאמין בדבר כל כך לא אמין כמו אלים? 

עליתם פעם על מטוס? אני בטוחה שרובכם יאמרו כן, ואולי אפילו ייזכרו בכמה דברים נחמדים שקרו לכם. האם הסתכלתם מהחלון? אני מתערבת שבקושי ראיתם את האנשים שם, למטה. כל אחד נראה כמו נמלה, נראה כאילו אפשר פשוט למעוך אותו עם קיסם. אתם באמת חושבים שהאל היקר שלכם יתרכז דווקא בכם? שייתסכל דווקא על איש Z, וירשום לעצמו על פתקית "לתגמל את איש Z כשהוא יגיע למשפט בשמיים.", ואז ינעץ אותו על לוח שעם ענק (או אולי יקליד אותו לטאבלט שלו - לכו תדעו!). הרי, המדע הוא כל כך מדיוק. מלא בתבניות, בדברים מוכחים. 

אם אדם היה ניגש אליכם ברחוב, ופתאום אומר "דיברתי בחלום עם אלוהים!" אני כמעט בטוחה שרובכם הייתם מסתכלים עליו בלעג ומנפנפים אותו בזלזול. אני כמעט בטוחה שהמשיח - אם הוא קיים - יזכה לאותו יחס. למה? כי אנשים כבר רגילים אל המדע, אל הדברים המוכחים! 

קראתי גם את הפוסט של אליס, זו שמאמינה בפיות. אני חושבת שהיא נערה אמיצה. שהיא הולכת עם האמונה שלה, ולא צריכה להיות "אתאיסטית בארון" כמוני. אני מפחדת מהדברים שאחרים יכולים לומר עליי. 

אני רוצה לצעוק עליהם לפעמים, להחדיר בהם קצת היגיון. לכו תדעו, אותי איזה סופר נחמד כתב את התנ"ך לפני המון שנים בשביל הילדים שלו? אולי בעוד המון שנים, כשכולנו נשכח, הארי פוטר יהפוך להיות פתאום התנ"ך! למה? כי הוא הגיוני, באיזשהו אופן. הסופרת הצליחה ליצור את עולם הקוסמים הנחבא מעיני מוגלגים בצורה מאוד משכנעת. לא פעם ראיתי אדם שהולך ברחוב אם תלבושת שאפילו חסרת חוש אופנה כמוני יכולה לתייג כמזעזעת. אולי אתם חולפים ברחוב ליד קוסם, ופשוט לא יודעים? 

מצטערת על הפוסט עמוס הנושאים הלא קשורים אחד לשני. סתם חשבתי ורציתי לכתוב את זה, לפני שאני אשכח מה שכתבתי. הלכתי לקחת עוגיות. ביי!