(כמו את כל הדברים בבלוג הזה, יש לקרוא את הטקסט הבא כסיפור קצר, ולא כרשומה אמיתי על אודות חייו של שניצל וון-קלאסט)

מגיל 0 ועד עולם מצאתי את עצמי חושב "את זה אני בחיים לא אעשה לילדים שלי, איזה הורים גרועים יש לי". ומגיל 27 ועד עולם מצאתי את עצמי עושה לילדים שלי בדיוק מה שהטחתי שאני לא אעשה לעולם. והמחשבה, בדיעבד, אחרי שעשית את המעשה הזה היא "אוקיי, בגלל זה הייתי צריך לעבור את העינוי הזה בעצמי". ומרגע זה ואילך הכעס על ההורים נעלם באחת, ורגעי הנאכס השלתמו. אחר כך זה קורה לך עם דברים שאשתך הראשונה עשתה לך, ואתה עשיתה אותם לה בחזרה, ואחר כך גם לאשתך השנייה עשית אותם. זה קורה לך גם גם לבד בבית, כשהראש שלך חושב על דברים שרק בדיעבד למדת למה לא טוב לך לחשוב. זה קורה.

  ולכן, התחלתי את רשימת "רגעי הנאכס" שלי, בה אני מתעד כל רגע נאכס שאי פעם חוויתי, ואת המחשבות שהיו לי תוך כדי אותו רגע, ומסמן וי אדום מצד ימין, בדיוק כמו בto do list, כשהבנתי את הראציונל של הנאכס והבטחתי לעצמי לא לחזור על טעותי. אני מסמן עוד וי על כל פעם שחזרתי על הטעות, הבנתי שחזרתי על הטעות, והבטחתי שאני לא אעשה את הטעות הזו שוב. לפעמים היופי הוא כמה חוסר תלות יש בין כמות הזמן שהתבאסת על רגע מסוים, כמות הפעמים שהתבאסת עליו וכמות הזמן שעברה מאז הפעם האחרונה שהתבאסת עליו עד הרגע שסימנת עליו וי. ומרגע שאתה מכניס את רגעי הנאכס שלך לשיטה הראציונאלית הזו, הכעמט כלכלית באופיה, של מחיר (הנאכס) אל מול תמורה (העובדה שלא יהיו יותר רגעי נאכס שכאלו אחרי הבנת הרציונאל של הנאכס), עליך גם לערוך שמיטת חובות, שממש כמו וועדת שמיטת החובות של בנק ישראל מחליטה איזה מחיר כבר לא ישתלם לעולם וניתן להוריד מהרשימה בכובד לב וזעם עצור על אותו רגע נאכס שלא יחזיר את מחירו לעולם.

והיום, ממש היום, גזרתי את המסקנה האחרונה מהשיטה הרגשית-כלכלית שלי. השקעות לטווח רחוק. הרי, לכל בעל ממון באשר הוא שמשתלם לו להלוות עכשיו מכספו על מנת שבעל החוב ישיב לו כסף רב יותר בהמשך. על אותה השיטה בדיוק משתלם לי לסבול עד כמה שרק ניתן עכשיו, כשחיי מאושרים, על מנת שביום מין הימים כל הראציונאלים של הטעויות בעולם יהיו ברורים לי כשמש, ואוכל להמנע מכל הרעות החולות של העולם. לכן, התחלתי לריב עם כל אדם שרק נקרא בדרכי: שכנים, קרובי משפחה, זרים ברחוב, וחתולים כאחד. שהרי, זה עוד ישתלם בסופו של דבר!