אני זוכר את עצמי בן השש קם אל מול קהל החברים הדמיוניים שלו וקורא בקול "עכשיו הבנתי! אתם לא קיימים במציאות! ביי ביי לכם ילדי האוויר". ההבנה הזו לא הייתה מובנת מאיליה, שכן אותם ילדי האוויר, החברים הדימיוניים שלי, היו העתקים מושלמים שיצרתי בראשי לדמויות שהיו קיימות במציאות. הייתה ילדת האוויר אמא, וילד האוויר אבא, והיו גם ילדי האוויר של הגן שלי שאינני זוכר כבר בכלל, ואם כל אלו הייתי מנהל שיחות עמוקות ברגעי שיעמום. ורק כאשר הבנתי שהם מציאותיים פחות מהאנשים האמיתיים קראתי "עכשיו הבנתי! אתם לא קיימים במציאות, ביי ביי לכם ילדי האוויר".

אני גם זוכר איך עד אז, לא היו מגיבים שני ילדי אוויר באותה צורה לאותו מצב, שכן כל אחד הגיב בהתאם לדמותו האמיתי, אבל בתגובה לקריאה הזו התקבץ הקהל וצעק אליי בקול הכי חזק שרק יכל "לא, טיפש, הבנת נכון מדי!", והציבעוניות שלו החלה להתוסס אל תוך התאים האפורים שלי, עד שלא נותר ולא ילד אוייר אחד. הייתי עצוב לנוכח אובדן החברים, אבל אני גם זוכר איך שמחתי שסוף סוף אני ילד בוגר, שלא צריך חברים דימיוניים.

אבל בדיעבד, עכשיו כשאני מבין דברים יותר טוב ממה שהבנתי אז כשהבנתי דברים נכון מדי, אני יודע שהם צדקו, ואסור היה לי לגרש אותם כך. הרי, לאותם ילדי אוויר ששירתו אותי נאמנה עד גיל שש אני חב חלקים גדולים מאוד מיכולות ניהול השיחה שיש לי. הם אלו שהיו שם בשבילי כשהייתי קטן, ודאגו שיהיה לי עם מי לשוחח. אפילו יותר מזה, כשאמרתי לילד אוויר משהו פוגעני בטעות הוא לא היה מתעצבן עליי כמו שדמותו האמיתית הייתה עושה, אלא נותן לי לערוך את השיחה מחדש, למחוק את מה שלא הייתי אמור להגיד, להגיד משהו אחר במקום, ולהמשיך בשיחה כשעכשיו אני יודע מה אסור לי להגיד בהמשך. ועכשיו, לא נותר לי אלא לתהות: אולי הייתי בן שיחה טוב יותר, ומכאן גם אדם קצת יותר מוצלח, אילו הייתי משאיר לעצמי את ילדי האוויר רק לעוד שנה או שנתיים?