אני אתחיל עם זה שבאמת קשה לי בצבא.

קשה לי להתרגל למסגרת הנוקשה הזאת, לעובדה שאני צריכה לבקש לעשות דברים יומיומיים שזה בכלל לא עניינם של המפקדים שלי אם אני אעשה אותם או לא.

מוזר לי להחזיק נשק כשמכסנית מלאה תלויה לי על החגורה ולהמשיך לחייך כאילו הדבר הזה לא קיים.

מוזר לי שאסור לי לחייך.

נכון שאני קצת פחות סובלת כי גם לדבר הנורא ביותר קצת מתרגלים אבל הגעגועים לחיים האמיתיים הורגים אותי.

אני פתאום מתגעגעת לדברים שלא ידעתי שאפשר להתגעגע אליהם.

אני מתגעגעת לצילום. מאוד. קשה לי בלי זה וקשה לי לחזור הביתה ולראות את המצלמה שלי על השולחן, ריקה מתמונות.

קשה לי לעמוד במסדר כשהשמיים כל כך יפים, כאילו ציירו אותם בזה הרגע, ולא להוציא מצלמה מהתיק ולתעד את זה.

קשה לי בלי החדר כושר שלי, בלי הריצות והספינינג והזמן הזה שהייתי מתפרקת לבד בלי שאף אחד ייתן לי הוראות.

אבל הכי אני מתגעגעת לחבר שלי.

מערכת היחסים שלנו מורכבת מידי בשביל לראות אחד את השנייה אחת לשבועיים. היא הייתה בתחילת הבנייה שלה כשהצבא קטע אותה לצורך מילוי פקודות בלתי משמעותיות בעליל.

אני מתגעגעת לחיבוק שלו ואפילו למילים האדישות והקרות שכל כך חיממו לי את הלב.

הריחוק גורם לי לרצות ממנו יותר, והעובדה שהמפגשים שלנו כל כך רחוקים וכל כך קצרים יחסית גורמת לדברים האלה לא לא להגיע לעולם. והכל כל כך מבלבל וכל כך מתסכל ואני כבר לא יודעת מה איתו ומה איתי ומה עם שנינו. אני בעיקר לא יודעת מה עם שנינו.

היום וחצי האלה בבית לא מספיקים לי ואני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אסגור שבת. זה ישבור אותי לגמרי.

אני צריכה לסדר קצת את הראש ולא יודעת איך.