7:26

יצאתי מהבה"ד ועליתי על קו 6 כדי לצאת גם מצריפין. תמיד יוצא לי לשבת שם לבד כי אני נחשבת מרוחקת וכל החברות שלי מהצוות או מהאוהל לא.

יוצא לי לחשוב הרבה ברגעים האלה. אני שמחה שאני חוזרת הביתה אבל משום מה מכניסה לעצמי מחשבות טורדניות על העובדה שעוד יום וחצי אחזור בדיוק לאותו המקום.

היום סבתא לוקחת אותי מהבסיס לסיבוב בתל אביב ואז הביתה. הרגשתי שמחה, היא אמרה שהיא תקנה לי *טבעת.

*לפעמים אני מקפלת את שרוולי המדים שלי גם בשיא הקור. אני שונאת להרגיש כמו כולם ושונאת את זה שאנחנו נראים בדיוק אותו הדבר בלי אפשרות לביטוי עצמי. אפילו המינימאלית ביותר. הקעקוע שיש לי על היד גורם לי להיזכר מי אני ומקנה לי שוני מסויים משאר הבנות\ הבנים. טבעת ייחודית יכולה לפתור את הבעיה.

9:00

הגענו לתל אביב והתחלנו להסתובב. הייתי כל כך רעבה שהתפשרתי על שקשוקה ולא על אבו דאבי.

הסתובבנו בנחלת בנימין וישבנו באיזשהו שלב לשתות קפה באחד הבתי קפה ברחוב.

לידינו ניגן בחור לבוש כאינדיאני ומסביבו התאספו כל כך הרבה אנשים שהפסקתי לראות אותו בשלב מסויים. כולם היו לבושים לטעמם, כולם היו עם מישהו, צחקו, עישנו, דיברו על דברים יומיומיים. כולם אכלו או שתו או התנשקו אבל בעיקר עשו את מה שהם רצו לעשות. נראו איך שהם רוצים להיראות.

הרגשתי מובכת לשבת שם על מדים. הרגשתי לא אני בצורה הכי מובהקת שהרגשתי עד עכשיו. עמדו לי דמעות בעיניים ואני אפילו לא יודעת מה גרם לי לדיכאון הפתאומי הזה, למרמור שבטח נשמע לרוב האנשים בלתי נחוץ.

אף פעם לא התלבשתי כמו כולם ורק עכשיו קלטתי שיש לזה כנראה סיבה. שלא מדובר רק בלבוש אלא גם באופי מסויים שאני מאבדת עם הזמן בצבא, גם כשעברתי רק חודש וקצת.

קשה לי עם העובדה שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.

שאני לא יכולה לחבק את חברות שלי בבסיס, חיבוק של תמיכה או סתם חיבוק ידידותי של 'בוקר טוב'. קשה לי עם זה שאם אני אעשה את זה אני אשאר שעות ביציאה, או אקבל עבודה, או אעלה למסדר סמלת.

יש לי הסכם עם חבר שלי; שכל כמה דקות הוא מחוייב לחבק אותי את החיבוק הכי חזק שהוא יכול. הגוף שלי כמעט ומתפרק בין ידיו החזקות אבל המגע כל כך חסר לי שאני לא אומרת מילה ורק מחזירה לו לחיצה שלא משתווה אפילו לחוזק של הלחיצה שלו.

אני לא אראה אותו הסופ"ש, והחיבוק הזה כל כך חסר לי שעומדות לי דמעות בעיניים רק מלחשוב על זה שאצטרך לחכות עוד שבוע שלם עד שאקבל אחד.

אלוהים, אני כל כך בכיינית. יושבת באמצע נחלת בנימין עם מוסיקה אינדיאנית ברקע ומתמקדת בכאב האישי והפטתי שלי. אבל מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלרחם על עצמי? לפעמים גם זה מותר.

16:16

הגעתי הביתה בידיים ריקות.