אני עומדת בשדה התעופה, שעה לפני הזמן, הגוף שלי רועד מעצבים. קניתי שני בלוני הליום מסריחים בפאקינג 45 שקל ואני אפילו לא יודעת למה. לא מתאים לי להוציא כל כך הרבה כסף על קלישאות.

אולי לזה הוא מצפה? לבלוני הליום בצורת לב שעולים הרבה כסף? זה הכי חגיגי שיכולתי לתת.

אני עומדת בשער של טרמינל 3. אנשים יוצאים מהדלת האוטומטית כל הזמן והעיניים שלי מחפשות את הפרצוף המוכר שלו. למרות שאני יודעת שהוא ייצא רק בעוד שעה.

בזמן שאני נדחפת בין האנשים כדי לעמוד הכי קרוב אני מנסה להשתלט על דפיקות הלב ועל קרקורי הבטן. לא אכלתי כבר שבוע וזה כבר לא כל כך מצחיק עד כמה שאני רעבה. ירדתי שני קילו.

בזמן האחרון אני רצה 10 קילומטר ביום. 10 קילומטר של שינאה עצמית. אני עדיין מנסה להסתיר את זה ממנו. 

אני יודעת שהפרעות האכילה חזרו... האמת שהן אף פעם לא באמת עברו אבל הן נרגעו לזמן מה עד שהוא טס. תמיד אפשר להזדיין עם שימלה.

איתי טיראן יצא מהשער ולרגע עלה בי גיחוך שאולי התרגשתי קצת יותר ממה שאני אמורה כשחבר שלי אמור לצאת בכל רגע אחרי חצי שנה שלא ראיתי אותו. שלחתי סמס ציני על זה לידיד והמשכתי לחפש אחר הבחור הרזה והמזוקן שייצא עם התיק הגדול שלו.

ההורים שלו מאחרים, תודה לאל, ולא אצטרך לעמוד שם איתם ולהיות כל כך מובכת. זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו.

הזמן עובר לאט וגורם לבלונים להרגיש כל כך מיותרים שכמעט צחקתי על עצמי.

ואז, כאילו לא עברה שעה, הפנים המוכרות האלה יוצאות מהדלת בחיוך ענק. בלי זקן, כמו שביקשתי. קפאתי לרגע ולקחו לי כמה שניות עד שהלכתי לעברו בשקט וחיבקתי אותו חזק. היו הרבה דרמות באותו יום בשדה התעופה אבל תיארתי לעצמי שדרמה כמו שהתחוללה לי בלב עכשיו לא קוראת לאף אחד. הוא חיבק אותי חזק ואפילו ירדו לו כמה דמעות ויש מצב שגם לי. שתקנו. בעיקר שתקנו. ואז הוא נישק אותי בקצרה. ואז הכל חזר להיות אותו הדבר בדיוק כמו לפני חצי שנה.