| 6/2014
משאלתי לסנטה
היה חשוך, ואני ניחשתי שעוד מעט חצות - שזה אומר שעוד מעט חג המולד.
ישבתי על המיטה שלי בציפייה, מכורבלת מתחת לשמיכה ולבושה בפיג'מה האהובה שלי, זאת שכשהעברתי את ידי על הציורים שלה, יכולתי להרגיש את חדי הקרן שמוטבעים עליה.
חיכיתי שהוריי יירדמו, וכשהפסקתי לשמוע רעשים מחדרם קפצתי מהמיטה, מתיישבת על יד השולחן הקטן שעמד לידה, והתחלתי לכתוב.
'סנטה היקר,
'שמי הוא אמה, ואני יודעת שאולי אתה עסוק, אבל אשמח אם במקום מתנה תגשים לי משאלה.
'משאלתי היא שההורים שלי ישמחו שוב. אני יודעת שהם עצובים, וזאת אשמתי. הם הפסיקו לצחוק, ונזהרים יותר כשאני לידם... אתה יודע, בגלל מצבי. אבל זה לא תמיד היה ככה.
'סנטה, רק תעשה אותם מאושרים שוב, שיפסיקו לדאוג לי כל כך,' כתבתי וקיפלתי את המכתב, שמה אותו בתוך הגרב שהייתה תלויה ליד מיטתי, ונשכבתי על המיטה בחזרה, נרדמת, עם חיוך גדול פרוס על פני.
***
הייתי בת שש כשכתבתי את המכתב הראשון לסנטה, ולא הפסקתי להאמין בו מאז. טיפשי, אני יודעת, אבל האמונה בו נתנה לי את התקווה שהכל יהיה בסדר, ושהוריי יכולו לשמוח ולחייך שוב גם כשאני לידם.
***
'השנים עברו ואני גדלתי. אני גדולה עכשיו, סנטה, אני כבר בת תשע ואני הולכת לבית הספר. נכון שאתה גאה בי?
'אבל אני שונאת את בית הספר שלי, זה קשה למצוא חברים כאן. כולם רק נבהלים כשאני מתקרבת וצוחקים מאחוריי גבי.
אני יודעת שאתה עסוק, אבל אולי השנה, במקום צעצועים ובובות שאני לא באמת צריכה, תגשים לי רק משאלה קטנה, חלום. אני יודעת שביקשתי את זה בעבר, אבל... אתה יכול לעשות שההורים שלי יוכלו להיות שמחים, ולא יתלוננו ויריבו כל הזמן? אני יודעת שזאת אשמתי, כי אני לא מסתדרת עם הילדים בבית הספר, אבל אני אנסה חזק יותר, לא אכפת לי מעצמי, אני אסתדר. מה גם שמעולם לא הבנתי מה הטעם בחברים, כי מכל מה שאני יכולה להבין, זה לא דבר שמח לרכוש.'
***
ובאמת שהכל הסתדר. עברנו עיר ויש לי חברים טובים חדשים, וכשאני עוצמת את עיניי, השמיים לא יכולים להיות כחולים יותר. אני אוהבת את הצבע של השמיים, במיוחד בחורף. כי בחורף אתה בא, סנטה, זאת התקופה הכי אהובה עליי, כי היא תמיד ממלאת אותי בתקווה ושמחה.
***
'סנטה היקר, זאת שוב אני.
'הרבה זמן לא דיברנו. אני בסדר, תודה ששאלת. מה אני יכולה לבקש לקבל ממך? אהבה. הו, לא בשבילי. אני רוצה שהוריי יפסיקו לריב ויאהבו אחד את השנייה כמו קודם. אני רק רוצה שיפסיקו להרביץ לחבריי, כי הם מסתובבים עם מוזרה - המוזרה עם המקל. מצחיק, נכון...
'אני בסדר, סנטה. אני בת עשרים עכשיו, והוריי סוף סוף יכולים לנשום לרווחה. אני מניחה שאני מסתדרת בכוחות עצמי, אבל הם לא שמחים. בבקשה, תעשה שיהיו שמחים.
'הו, וסנטה, אני מניחה שזה מכתבי האחרון בשבילך, כי, טוב... זה נראה מצחיק שאדם מבוגר כותב לך, לא? אני מניחה שכן.
'חג שמח, סנטה.'
קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו למעטפה. השחלתי אותה לתיבת הדואר, מחייכת לעצמי, והסתובבתי חזרה לכיוון הבית שלי כשנתקלתי במישהו.
"את בסדר?" הוא שאל.
"אני בסדר," עניתי, מרימה את ראשי אוטומטית אליו. הוא כנראה שלח את ידו, לעזור לי לקום. חייכתי ושלחתי את ידי אליו, תופסת בידו.
"אני מצטער, לא ידעתי שאת..." אמר, מגמגם. גיחכתי. הוא כנראה ראה את המקל... המקל הזה.
"עיוורת? זה בסדר. כולם נבהלים כשהם רואים אותי. אני בסדר עם זה, התרגלתי. אתה לא צריך לדאוג," אמרתי, והסתובבתי חזרה לכיוון הבית.
אחרי כמה שניות, שמעתי צעדים מאחוריי. "לפחות תני ללוות אותך הביתה," שמעתי את קולו שוב, קול נעים ודואג.
חייכתי לכיוונו. "אני אשמח," אמרתי, וכרכתי את ידי בידו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Broken Arrow