מאתמול בבוקר אני חשה רגרסיה.זה התחיל בחמישי אחה"צ. אותה עייפות מוכרת, תשישות, רצון להיות בבית עם הילדות ולא לצאת החוצה. וזה המשיך לשישי בבוקר. התעוררות עם מועקה בלב. הלכתי לקפה הקבוע. אותה ריטואל רק הפעם בלי סיגריה. ניצלתי את השעה שהייתה לי והמשכתי לכיוון הפגישה השבועית עם המטפלת שלי. ובדרך אליה הכול פרץ. בכי שאי אפשר היה לעצור אותו.

אני מרגישה רגרסיה רגשית. מפחדת לחזור למקומות שהייתי בהם. כן, אני לא אותה האישה אבל בכל זאת. ההרגשה זהה לזו שהייתה כשהחלטנו להפרד. העצב, הכאב. אין ספק שלרבנות יש תפקיד חשוב במקום הזה. היום כולו היה לא פשוט. גם לבלות עם האקס שעות בכל התהליך. שעות שבהן הוא מנסה להתבדח, מספר לי על הבנות, הוא יודע שאני מכינה אוכל טעים, הוא מתגעגע לאוכל שלי. ואולי בכלל בפעם הבאה שיחזיר את הילדות אז שאני אכין לו עוגת גבינה. וכשחברים שואלים אותו איך התקשורת ביננו אז הוא מספר שאנחנו בסה"כ חברים ולשאלה אם יש לי משהו אז הוא עונה שאני תמיד ממדרת אותו בנושאים האלה, שזה טאבו. ובכלל, אשתו הייתה כוסית. ואז נכנסים לטקס. והרב מבקש ממנו לחזור אחריו על כמה משפטים. ופתאום היה לי כ"כ קשה. קיבלתי פלאשבק לחתונה. שהרי גם שם הגבר נדרש לחזור אחרי הרב. אבל הנה אנחנו, במעמד אחר לגמרי לא אותו מעמד משמח אלא מעמד שבו אנו מצהירים הפעם על סיום אמיתי של מערכת היחסים שלנו. 

אז מה? יכול להיות ששנה שלמה לא באמת הפנמתי שאנחנו בנפרד. פתאום הרבנות הבהירה לי כל כך חזק את משמעות הפרידה. יכול להיות שהיה לי בלב שייתכן ונחזור? או שלכל הפחות הוא יבקש לחזור? הרי הוא עושה את כל המסביב רק בלי הדבר עצמו. ולראות את אמא שלו. ולקבל ממנה שיחת טלפון שהיא מספרת כמה קשה לה ושהיא מאחלת לי הרבה הצלחה. 

חזר לי העצב. חזרו קצת הפחדים. חזרתי לאותה נקודת התחלה. הכאב על הפרידה. ואני אעיז להגיד שאפילו געגוע. החיבוק בסוף היום, אותו חיבוק שנמנעתי ממנו כל השנה האחרונה. החיבוק הביא גם געגוע. געגוע למי שהיינו פעם. געגוע למה שהיה ולא יחזור עוד. מוצאת את עצמי מדפדפת אחורה בבלוג, להזכר למה הלכתי. ואז צפים בי כל אותם הרגעים הנמוכים, הרגעים המשפילים. 

זה כמו לחיות עם ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד. את לעולם לא תדעי מי יהיה לצידך מחר בבוקר. ואין ספק שברבנות הוא נתן את השואו של הרגיש. של הגרוש האולטימטיבי. כאילו שכח את כל רגעי השפל.

אני לא רוצה לחזור אחורה. מצד שני, גם לא רוצה להאחז בפחד מהחזרה אחורה. מה שמותיר אותי לשקוע לרגעים לכאב. רגעים משום שזה היה סופ"ש עם הילדות. סופ"ש שאירחנו ערב שישי את כל המשפחה והיינו בבריכה והכנו מלא אוכל טעים. סופ"ש שהן הצליחו להכניס קצת שמחה והרבה אהבה ללב שלי. בל בין אותם הרגעים האלה היו וישנם גם המון רגעי עצב, כאב וגעגוע. 

עוד שלב שעליי לעבור. עוד מקום שעליי להיות בו. עד הסוף להיות בו. מבינה שיש עוד מה לנקות. מבינה שהתהליך עוד לא הסתיים. שיש לי עוד דרך לעבור. ומקווה, כל כך מקווה, לא לאבד תקווה בדרך.