אני לא אותה האישה שהחליטה להתגרש לפני שנה וקצת. אני לא אותה החברה. ואפילו לא אותה האמא שהייתי עד להחלטה הזו.

אתמול לפני שעצמתי עיניים, חלפו לי בראש המון רגעים מפעם. את אותו הבוקר של שבת שקמתי עם הבנות והוא ישן עד מאוחר. כמה הייתי מרוגזת כמו כל התקופה הזו, הייתי חסרת סבלנות וזה התבטא גם מול הבנות. זוכרת את הרגע שכל כך כעסתי על הגדולה שלי ועשיתי משהו שאח"כ אכלתי את הלב עליו. והוא התעורר. הלך לבדוק את הגדולה ואני הרגשתי מולו כמו ילדה. שעוד רגע תנזף על התנהגות לא ראוייה על ידי המבוגר. חששתי מאוד מהתגובה שלו. את זה אני זוכרת בבירור.

ואני לא אותה האישה. ברגע שהבנתי שמקומי לא איתו השתחרר פקק ששיחרר גל אדיר של הקלה. ומשהו השתחרר באופן משמעותי באמהות שלי. אני עדיין הורה שמעמיד גבול ומחנך. אך אני אישה הרבה פחות כעוסה ומתוסכלת. וזה מאפשר לי להיות הרבה יותר רגישה ופנויה אליהן.

אני לא אותה האישה שמפחדת. היום אני מסתכלת עליו ואפילו קצת מתקשה להבין את עצמי. איך בכלל פחדתי ממנו. אני עם כל הבולדוזריות שלי מפחדת מגבר? או ממישהו בכלל?

אני לא אותה אישה שהייתה מרוסקת, מפוחדת, מבוהלת.

ואם להודות, אז אני אפילו לא אוהבת את מה שכתבתי עד עכשיו. זה חלק בלתי נפרד ממני או לפחות ממי שהייתי אבל היום אני כבר לא שם.

עבדתי קשה מאוד והתאמצתי לשים הכול על השולחן, להוציא את ה-כ-ו-ל כדי להסתכל על זה, להבין את זה ולשנות את מה שלא אהבתי. הזעתי והקאתי הרבה דם. ולא לרגע אחד , לא בחרתי לברוח. לא סיפרתי לעצמי סיפורים כאלה ואחרים. לא ייפיתי את הדברים ולא הקלתי עם עצמי.

והגעתי למקום שאני כבר קוצרת את פירות העבודה הקשה שלי.

את חושבת שהנה זה מאחורייך, אבל זה משבר כל כך עמוק ויש רגעים שמחכים לך ממש מעבר לפינה.

ההתמודדות שלי היא לא מול אותם הרגעים. כי הם מוכרים. הם חוזרים על עצמם. אין בהם שום דבר חדש. זה אותן רגשות, אותן השאלות, אותו הכאב. אותו דבר בדיוק. ההתמודדות האמיתית שלי היא לראות שהתגובה שלי לרגעים משתנה ממש כמו שאני השתניתי.

הם לא משתקים אותי. הם לא יגברו עליי. הם יהיו כאן וילכו.

אני כבר לא אותה אישה.