בשלוש לפנות בוקר היא קראה לי בבהלה. אמא.. איפה את? שמעתי שהיא מחוץ למיטה והבנתי שהיא לא בכיוון של חדר השינה שלי. קמתי בבהלה, זה מאוד לא מתאים לקטנה לרדת מהמיטה באמצע הלילה ואם זה כבר קרה, היה לי מאוד מוזר איך היא לא באה ישירות למיטה שלי. שאלתי אותה, מה קרה? היא ענתה שהיא הקיאה במיטה שלה, הרמתי אותה על הידיים והיא הייתה בוערת, ממש. לקחתי אותה לשירותים, וניסיתי להלביש לה חזרה את התחתונים, היא לא הצליחה להכניס את הרגל, היא שלחה אותה לכיוונים שונים רק לא לעבר התחתון הקטן שלה. נבהלתי, מאוד! הנשימות שלה היו מהירות. לקחתי אותה למיטה והלב התחיל לדפוק. אני לבד ואני צריכה להרגיע את עצמי ולסמוך על עצמי כרגע ולקחת החלטה בעצמי.

הבאתי לה כוס מים קרים, צלצלתי למוקד של מכבי לדבר עם אחות. חיפשתי מד חום וחיכיתי וחיכיתי על הקו, זמן שהרגיש כמו נצח.

ובנתיים הקטנה שוכבת לידי ואני מחייכת אלייה ומתחקרת אותה- איך קוראים לך? בת כמה את? איך קוראים לאמא שלך? בודקת שהילדה מתקשרת, זוכרת, בהכרה. תרימי יד ימין, שימי על הראש, תגעי באף.

ואני לבד, אין מי שירגיע או יחבק או יגיד שהכול בסדר או יעזור בלקבל החלטה. והתקשרתי לאקס בשלוש וחצי לפנות בוקר. ובסוף החלטנו שמספיק לתת לה מוריד חום ולבדוק שהכול בסדר במהלך הלילה והים בבוקר. והיא חיבקה אותי חזק הגוזל הרותח שלי. ובקושי הצלחתי להעיר אותה הבוקר.

היא קמה בסדר גמור אבל אני לעומת זאת, קמתי קווץ' לחלוטין. מעוכה נפשית, רגשית. עצובה, מבולבלת, כואבת, מודאגת, חרדה.

אני שוב בגל שיורד.. ואין לי כוח לזה. אין כוח לעצמי בגל היורד.

אין לי כוח לעצבות והתכנסות ואפרוריות ופסימיות קוסמית ככה בקטנה.